מה שאפשר לדעת / איאן מקיואן

מה שאפשר לדעת / איאן מקיואן
הוצאת עם עובד
352 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

לספר הזה של איאן מקיואן בחרתי להאזין.
אני שמח שבחרתי בכך שכן דרך ההאזנה יש לה קצב אחר מקריאה, והקצב שהכתיב לי הקריין המצוין גרם לי להתמקד אף יותר בדמויות ולתת המון תשומת לב לניואנסים בעלילה.
בעיני מדובר באחד הרומנים הכי טובים של מקיואן, לא רק בשנים האחרונות אלא בכל קריירת הכתיבה שלו.
הוא משוטט בספר הזה בין כמה תמות שכולן עובדות לו כמו שצריך ומייצרות ספר מורכב מאוד בעיני, אבל גם חזק מאוד ומעורר מחשבה.
מקיואן לוקח אותנו לעולם עתידני, עולם שאחרי אסונות גדולים, ועדיין לא מדובר בספר מדע בדיוני אלא בספר אנושי מאוד.

כבר בתחילת הספר היה לי ברור שמקיואן כלל לא מנסה להרשים אותנו בתיאורי טכנולוגיה או בהמצאות עתידניות. העולם שהוא בונה הוא בעיקר אמצעי. מרחק של יותר ממאה שנים מאפשר לו להתבונן בתקופה שלנו כאילו הייתה ממצא ארכאולוגי. פתאום הודעות דואר אלקטרוני, ארכיונים, יצירות ספרות ומסיבות ספרותיות הופכים לשרידים של עולם שאבד. זה רעיון נפלא שמלווה את הספר כולו.

במרכז העלילה עומד תומס מטקלף, חוקר ספרות שמקדיש את חייו לניסיון למצוא כתב יד אבוד בשם "כליל הסונטות". את היצירה כתב המשורר הנערץ פרנסיס בלנדי והעניק אותה במתנה לאשתו ויוויאן בעותק יחיד, שנעלם ללא עקבות. תומס יוצא בעקבותיו דרך יומנים, מכתבים, תכתובות ועדויות שנותרו מאחור, ובמהלך המחקר מנסה להרכיב מחדש את חייהם של בני הזוג ושל המעגל הספרותי שסבב אותם. על פניו מדובר במחקר אקדמי, אבל ככל שהעלילה מתקדמת החיפוש אחר כתב היד הופך לחיפוש אחר אנשים, אחר אהבות, אחר זיכרונות ואחר האמת, או לפחות אחר מה שאפשר לדעת ממנה. זה גם הרגע שבו הבנתי עד כמה שם הספר מדויק.

זה גם ספר שמבקש סבלנות. הקצב שלו איטי יותר מספרים אחרים של מקיואן, אבל בעיני זו אינה חולשה אלא בחירה ספרותית. דווקא משום שהאזנתי לו הרגשתי שהקצב הזה הכתיב גם את קצב ההקשבה שלי. לא רציתי למהר. מצאתי את עצמי מקשיב לדיאלוגים, למשפטים ולניואנסים הקטנים במקום לרדוף אחרי העלילה. זו הייתה חוויית האזנה כמעט מהפנטת.

הספר גם מחולק לשני חלקים שונים מאוד באופיים. החלק הראשון עוקב אחר המחקר של תומס ונבנה באיטיות ובסבלנות. בחלק השני אנחנו עוברים אל יומניה האישיים של ויוויאן, רעייתו של בלנדי, והספר משנה לחלוטין את הקצב ואת נקודת המבט שלו. בעיני זה גם החלק החזק יותר של הרומן. פתאום הדמויות מפסיקות להיות מושא למחקר והופכות לבני אדם חיים, עם אהבות, בגידות, ויתורים, פחדים וגעגועים. המעבר הזה מצליח להאיר מחדש גם את כל מה שקדם לו.

אהבתי גם את העובדה שמקיואן אינו נותן תשובות פשוטות. הוא עוסק בזיכרון, באהבה, בזהות, באמנות, בשירה, במשבר האקלים, בהיסטוריה ובשאלה מי מחליט מה יישאר לדורות הבאים ומה ייעלם. כל אחת מהתמות הללו הייתה יכולה להחזיק ספר שלם בפני עצמה, אבל איכשהו הן משתלבות כאן באופן טבעי ואינן מרגישות כמו רשימת רעיונות שהודבקו זה לזה.

אני גם חושב שזהו אחד הספרים השאפתניים ביותר שמקיואן כתב. אחרי כמה ספרים טובים, אך בעיני פחות מרשימים מיצירות השיא שלו, הרגשתי שכאן הוא חזר לכתוב רומן רחב, מורכב ובטוח בעצמו. כזה שאינו חושש להתעכב, לחשוב ולהאמין באינטליגנציה של קוראיו.

זה אולי לא הספר הראשון שהייתי ממליץ למי שמעולם לא קרא את מקיואן. אבל למי שמוכן להיכנס לרומן שמבקש ממנו סבלנות, הקשבה וחשיבה, מצפה חוויה ספרותית יוצאת דופן. בעיני, זו אחת הפסגות של מקיואן, ספר נפלא ועמוק.
מומלץ מאוד.