שבר פתוח / גילה פפר
הוצאת שתים
238 עמודים
כתיבה בקולות שונים היא תמיד אתגר ספרותי. כשהספר מצליח להיות טוב וזה מתחבר נכון זה הופך ליצירה שכיף לקרוא ולצלול לתוכה. גילה פפר לדעתי עושה את זה טוב. היא מצליחה להעביר את הקולות השונים בכתיבה חזקה ונוגעת ללב שעובדת אצל הקורא. כך אני הרגשתי לפחות.
הסיפור מתחיל בנפילה של נחום, אדם מבוגר שמאושפז בבית חולים לאחר ששבר את המרפק ואת הירך. חברה של בתו מגיעה לבקר אותו, ומה שמתחיל כביקור הופך למסע אל תוך חיים שלמים. היא מקשיבה לנחום, אחר כך לאשתו לאה, ובהמשך גם לדויד ולרותקה, זוג החברים הקרובים שליוו אותם מאז הנעורים. כל אחד מהם מספר את אותו סיפור, אבל האמת שלו שונה מעט משל האחרים.
ככל שהספר מתקדם מתברר עד כמה הזיכרון האנושי הוא דבר חמקמק. כל אחד זוכר רגעים אחרים, מדגיש פרטים שונים ולעיתים גם מסתיר מעצמו את מה שכואב מדי לזכור. פפר אינה מחפשת דרמות גדולות או תפניות מפתיעות. היא מתבוננת באנשים רגילים שחיו חיים מלאים, הקימו משפחות, אהבו, קינאו, התפשרו ונשאו איתם לאורך עשרות שנים שאלות שלא באמת נפתרו.
אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד הוא ההבחנה בין הקולות. לא הרגשתי שאני קורא שוב ושוב את אותו אדם במסכה אחרת. לכל אחת מהדמויות יש קצב משלה, אופן התבוננות אחר ושפה שמתאימה לאישיות שלה. זה הישג לא פשוט, והוא הופך את הקריאה למעניינת גם כאשר אותם אירועים מסופרים מחדש.
אהבתי גם שהספר אינו מחפש אשמים. הוא אינו מנסה להכריע מי צדק ומי טעה, אלא מציג את המורכבות של מערכות יחסים ארוכות. לפעמים אנחנו חיים שנים ליד אנשים קרובים ועדיין איננו יודעים מה באמת עבר עליהם. לפעמים אנחנו בטוחים שהבנו סיטואציה מסוימת, ואז מגלים שלצד השני היה סיפור אחר לגמרי.
גם נושא ההחמצה מלווה את הרומן לכל אורכו. לא כהתרפקות נוסטלגית, אלא כשאלה אנושית מאוד. האם בחרנו נכון, האם יכולנו לחיות אחרת, והאם בכלל יש תשובות לשאלות האלה כשמסתכלים לאחור.
זה אינו ספר שממהר. הוא מבקש מהקורא להקשיב, לעצור ולחבר בעצמו את חלקי הפאזל. בעיני זו בדיוק אחת מנקודות הכוח שלו. גילה פפר כתבה רומן רגיש, חכם ואנושי מאוד, שמזכיר עד כמה החיים שלנו מורכבים מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולא פחות מכך, מהסיפורים שאנחנו בוחרים שלא לספר.
להשאיר תגובה