לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל / יערה יעקב

לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל / יערה יעקב
ידיעות ספרים
198 עמודים

הספר הזה היה חוויה אחרת עבורי, למעשה הוא הספר הראשון שהאזנתי לו ולא קראתי בו.
זו חוויה אחרת לגמרי להאזין לספר ונראה לי שאני אתחיל להתאהב בקונספט.
אבל "לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" הוא ספר טוב, נקודה. ובגלל שהוא טוב כל פורמט יכבוש את הקורא, שכן הכתיבה האותנטית של יערה יעקב היא כזו שמכניסה את הקורא ללב הסיפור וגורמת לו לשקוע בעלילה ולאהוב או לשנוא את הדמויות אבל להיות חלק ממנה. זה מה שעושה את הספר הזה כל כך מוצלח בעיני. האותנטיות שבהעברת התחושה שאתה שם, עם הילדה ועם המשפחה במגדל נחמיה, בסמי בורקס, ממש חש את הריחות והתחושות.

הסיפור מסופר כולו מנקודת מבטה של הבת הצעירה במשפחה, תחילה כילדה ובהמשך כאישה בוגרת ועיתונאית, ובמרכזו עומד אביה, נאג'י יחזקאל. צבעי במקצועו, חולם גדול ואדם שמאמין שהזכייה בטוטו תשנה את חייו. סביבו נבנה דיוקן של משפחה שעלתה מעיראק, של חיים מלאי מריבות, אהבה, אכזבות, הומור ותקווה, ושל ילדות שלא תמיד הייתה פשוטה, אך גם לא הפסיקה להיות מלאה חיים. בחלקו השני של הספר, כאשר האב מתמודד עם מחלת הסרטן, מקבלת מערכת היחסים ביניהם עומק נוסף, כזה שמאלץ את המספרת להביט מחדש על האיש שהיה אביה.

הדבר שהכי הרשים אותי הוא הקול הספרותי של יערה יעקב. זו לא כתיבה ילדית, אלא כתיבה שמצליחה לשמר את נקודת המבט של ילדה. היא מתבוננת בעולם של המבוגרים, שומעת את הרכילויות, את המריבות ואת הסודות, ולא תמיד מבינה את משמעותם המלאה. דווקא משום כך הקורא הוא זה שמשלים את החסר. זו בחירה ספרותית חכמה מאוד, והיא יוצרת תחושה טבעית להפליא, כאילו מישהי באמת יושבת מולך ומספרת לך את סיפור חייה.

אהבתי גם את העובדה שהספר אינו שופט את הדמויות שלו. נאג'י רחוק מלהיות אבא אידיאלי. הוא כעסן, אגואיסט, לעיתים פוגע באנשים הקרובים אליו, אבל יערה יעקב אינה הופכת אותו למפלצת וגם לא מבקשת להצדיק אותו. היא פשוט מציגה אותו כפי שהוא. אדם מלא סתירות, חלומות וכישלונות. ככל שהתקדמתי בקריאה מצאתי את עצמי כועס עליו ברגע אחד ומרחם עליו ברגע הבא. בעיני זו אחת ההצלחות הגדולות של הספר.

גם ההומור עובד כאן נפלא. לא הומור של בדיחות, אלא כזה שנולד מתוך הדמויות, מתוך השפה ומתוך האבסורד של החיים עצמם. לא פעם מצאתי את עצמי מחייך, ומיד אחר כך מרגיש צביטה קטנה בלב. השילוב הזה בין צחוק לעצב הוא בדיוק מה שנותן לספר את העוצמה שלו.

מעבר לכל אלה, יש כאן גם דיוקן יפהפה של משפחת עולים מעיראק ושל ישראל של שנות השמונים והתשעים. אבל הספר אינו נשען על נוסטלגיה. הוא נשען על בני אדם. על הזיכרונות שלהם, על הפצעים שלהם ועל האהבה שלהם, גם כשהיא מסתתרת מאחורי צעקות וכעס.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל גדול מאוד בלב שלו. ספר רגיש, מצחיק, כואב ואנושי, ובעיקר כזה שנשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי להאזין לו. אם זו הייתה הכניסה שלי לעולם הספרים הקוליים, קשה לחשוב על בחירה מוצלחת יותר.