העגורים עפים דרומה / ליסה רידצן

העגורים עפים דרומה / ליסה רידצן
ספרית פועלים
341 עמודים
משוודית: דנה כספי

לצערי אין לי הורים מבוגרים וזקנים לדאוג להם, ההורים שלי כבר לא איתנו, אבל יש משהו בספר הזה שגורם לך כקורא לחשוב על ההורים שלך ואולי לדבר איתם, אולי להרהר בדרך בה אתה או את רואים אותם כפי שהם היו רוצים שיראו אותם. הספר הזה גורם לך לחשוב על זה ועל הסיטואציה הזו. כי משהו בו, בכתיבה של ליסה רידצן עושה את זה, מעורר את הרגש הכה חזק הזה של מה עושה אדם שמרגיש שחייו כבר לא בשליטתו.

בו הוא אלמן כמעט מכל דבר שהגדיר את חייו. אשתו חיה במוסד סיעודי ואינה מזהה אותו עוד, גופו כבר אינו מציית לו כפי שהיה רוצה, בנו דואג לו ומנסה לקבל עבורו החלטות, והדבר היקר ביותר שנותר לו הוא כלבו סיקסטן. כאשר גם הקשר הזה עומד בסכנה, נאלץ בו להתמודד עם השאלה הכואבת ביותר, האם עדיין נשאר לו על מה להחליט.

יש לא מעט ספרים שעוסקים בזקנה, חלקם בוחרים להכניס הומור, אחרים מקלים מעט על הקורא באמצעות קלילות או דרמה. ליסה רידצן בוחרת בדרך אחרת. היא פשוט מתבוננת. בלי לרחם על הגיבור שלה, בלי להפוך אותו לקדוש ובלי לנסות לסחוט דמעות. יש בכתיבה שלה איפוק נדיר, וככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שדווקא האיפוק הזה הוא שמעניק לספר את העוצמה שלו.

הכתיבה איטית, אבל זו איטיות שיש לה משמעות. היא מאפשרת לשהות עם בו, להקשיב למחשבות שלו, לזיכרונות, לפחדים ולרגעים הקטנים שמרכיבים את ימיו. מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולמו, לא בגלל אירועים גדולים אלא בזכות הכנות שבה הוא מספר את חייו. הרגשתי שאני לא קורא דמות ספרותית אלא אדם אמיתי שיושב מולי ומשתף אותי במה שעובר עליו.

הדבר שהכי נגע בי הוא שהמאבק של בו אינו נגד המוות. הוא נאבק על הזכות להישאר אדם שמסוגל לבחור. הוא יודע שאנשים סביבו אוהבים אותו ודואגים לו, אבל הוא גם מרגיש שבכל פעם שמחליטים במקומו, נלקח ממנו עוד חלק קטן מהעצמאות שלו. זהו כאב שקט, כזה שאינו מתפרץ, אבל מלווה כמעט כל עמוד בספר.

גם מערכת היחסים בין בו לבנו כתובה בעדינות מרשימה. אין כאן רשע ואין כאן גיבור. יש בן שמנסה לעשות את הדבר הנכון, ויש אב שמרגיש שהעולם הולך ונסגר סביבו. דווקא משום ששניהם אוהבים זה את זה, חוסר ההבנה ביניהם כואב עוד יותר.

אהבתי מאוד גם את הבחירה למקם את העלילה בכפר קטן בשוודיה. הנוף המושלג, היערות, השקט והעגורים החולפים מעל השמים מעניקים לספר תחושה כמעט מדיטטיבית. הם אינם רק תפאורה אלא חלק בלתי נפרד מהאווירה ומההתבוננות במחזור החיים.

יש ספרים שמרשימים בזכות עלילה גדולה או רעיון מבריק. העגורים עפים דרומה מרשים דווקא בזכות האנושיות שלו. הוא מזכיר בעדינות עד כמה חשוב לראות גם את האדם המבוגר לא רק דרך גילו או מגבלותיו, אלא דרך הרצונות, הפחדים והכבוד שהוא מבקש לשמור לעצמו.

העגורים עפים דרומה הוא ספר רגיש מאוד, מומלץ מאוד ובעיקר ספר כזה שנשאר אתך.
מומלץ.