חלאות יקרות לליבנו / ריטה קוגן
הוצאת קתרזיס
186 עמודים
כמה כיף שוב להיחשף לכתיבה של ריטה קוגן.
בעיני אחת הסופרות היצירתיות והחדות ביותר שיש לספרות המקומית להציע בשנים האחרונות.
קוגן שבאה מהשירה ומהתרבות הרוסית כותבת כמו אחת כזו, הפואטיקה בכתיבה שלה והדימויים שלה גם בכתיבה הפרוזאית שלה באים מהעולמות האלה, מהעולמות שהיא גדלה וצמחה מהם ואני מאוד אוהב לראות את זה.
אני חושב שקשה להתעלם מהשם המיוחד של הספר הזה שישר זורק אותנו לסקרנות הטבעית. איזה מן אוקסימורון מרתק. חלאות יקרות לליבנו.
זה כבר מייצר עניין וסקרנות. ואת הקורא צולל לו לתוך הסיפורים ומבין שלא רק השם מרתק כאן.
חלאות יקרות לליבנו כולל שלוש נובלות הקשורות זו לזו בקשרים דקים של דמויות ומפגשים. במרכזן ניצבים אנשים שנמצאים בשולי החברה, לא במובן הכלכלי דווקא אלא במובן הרגשי והאנושי. אלו אנשים בודדים, פגיעים, לעיתים מגוחכים, לעיתים מעוררי אי נוחות, כאלה שהספרות לא תמיד ממהרת להפנות אליהם זרקור. קוגן בוחרת להתבונן בהם מקרוב, ללא רחמים מיותרים אך גם ללא שמץ של התנשאות.
הנובלה הראשונה, בעיניי גם החזקה ביותר בקובץ, עוקבת אחר סיגלית, סטודנטית בטכניון, שמנהלת מלחמה יומיומית מול הגוף שלה, מול התשוקות שלה ומול הכמיהה הנואשת לאהבה ולהכרה. קוגן כותבת את סיגלית בצורה כל כך חשופה וכנה עד שלעיתים הרגשתי אי נוחות אמיתית. לא משום שהדמות מוגזמת אלא משום שהיא אנושית כל כך. יש משהו אמיץ ביכולת לכתוב דמות שלא מנסה למצוא חן בעיני הקורא ובכל זאת מצליחה לעורר בו חמלה.
זה אולי הדבר שהכי הרשים אותי לאורך הספר. אנחנו חיים בתקופה שאוהבת לייפות אנשים. לרכך פינות. להסתיר פצעים. קוגן עושה את ההפך. היא חושפת את המבוכה, את הכיעור, את הקנאה, את האובססיה ואת הבדידות. היא מניחה את כל אלה על הדף ומכריחה אותנו להביט. אבל בניגוד לכותבים אחרים שבוחרים בגישה צינית או אכזרית, קוגן עושה זאת מתוך אהבה גדולה לדמויות שלה. נדמה שהיא מבינה היטב שגם האנשים העלובים ביותר בעיני הסביבה ראויים לסיפור.
ומעל הכול מרחפת השפה.
קוגן היא מסוג הסופרות שאפשר לזהות אחרי כמה שורות בודדות. המשפטים שלה עשירים, מוזיקליים ומלאי דימויים בלתי צפויים. לפעמים נדמה שהיא מצליחה למצוא יופי גם במקומות שהספרות בדרך כלל מעדיפה לעקוף. ההשפעה של השירה ניכרת בכל עמוד, אבל לזכותה ייאמר שהפעם השפה אינה באה על חשבון הסיפור או הדמויות. להפך. היא מעמיקה אותן ומעניקה להן נפח נוסף.
לא כל הסיפורים בקובץ זהים בעוצמתם, אבל כיחידה אחת הם יוצרים דיוקן אנושי מרשים של אנשים שמתקשים למצוא את מקומם בעולם. אנשים שאולי החברה ממהרת לכנות חלאות, אבל קוגן מזכירה לנו שהם גם יקרים לליבנו.
זה ספר שלא מנסה לנחם את הקורא. הוא גם לא מבקש למצוא פתרונות. הוא רק מבקש להתבונן בבני אדם כפי שהם באמת. לפעמים זה כואב, לפעמים זה מצחיק, ולפעמים זה פשוט נפלא. בעיניי זו ספרות במיטבה.
כתיבת תגובה