הרקדנית / פטריק מודיאנו

הרקדנית / פטריק מודיאנו
הוצאת אפרסמון
86 עמודים
תרגום: יורי מירון

כשאתה פותח ספר של מודיאנו אתה בדרך כלל יודע למה לצפות.
מודיאנו עוסק תמיד בזכרון, על שלל צורותיו והבעותיו.
הוא עושה זאת טוב וכך גם בנובלה הצנועה הזו.
אתה יודע שמודיאנו לוקח אותך למסע איטי של מחשבות, של זמן, של תחושות וזה מסע איטי ופיוטי גם בנובלה צנועה וצנומה שכזו.

במרכז הנובלה ניצבת דמותה של רקדנית צעירה, אישה שהמספר הכיר שנים רבות קודם לכן וכעת הוא מנסה לשוב אליה דרך הזכרון. כמו לא מעט גיבורים אצל מודיאנו, גם הוא אינו מבקש לפתור תעלומה גדולה או לחשוף סוד דרמטי. הוא פשוט מנסה לאחוז מחדש ברגעים, בפנים, בקולות ובתחושות שכמעט ונמוגו עם השנים.

העלילה עצמה דקה מאוד. למעשה, נדמה שלא העלילה היא שמניעה את הספר אלא הזכרון עצמו. מודיאנו נע בין רגעים, בין מקומות ובין אנשים, ומרכיב בהדרגה פסיפס עדין של תקופה ושל קשר אנושי שלא תמיד ברור עד הסוף. אבל דווקא העמימות הזו היא חלק מהקסם. החיים עצמם אינם מסודרים בקווים ישרים, וגם הזכרונות שלנו אינם מגיעים בשלמותם. הם שבים אלינו ברסיסים, בהבזקים, בפרטים קטנים שנושאים בתוכם עולם שלם.

זהו אחד הדברים שאני אוהב אצל מודיאנו. הוא אינו כופה על הקורא הסברים. הוא אינו ממהר לסגור פינות או לספק תשובות. הוא מאפשר לזכרונות לנוע בחופשיות ומזמין את הקורא ללכת בעקבותיהם. לפעמים נדמה שהדמויות עצמן מטושטשות מעט, אך התחושה שהן מותירות אחריהן חדה וברורה.

גם כאן הכתיבה שלו מצליחה ליצור אווירה מיוחדת. יש בה מלנכוליה, אך לא כזו שמכבידה על הקריאה. יש בה געגוע, אך לא התרפקות מוגזמת. ובעיקר יש בה אנושיות. התחושה שאנשים חולפים בחיינו, משאירים חותם כלשהו, ולאחר שנים אנחנו מגלים שהם עדיין מלווים אותנו בדרכים שלא תמיד הבנו.

האם זו אחת היצירות הגדולות של מודיאנו? לדעתי לא. קראתי ממנו ספרים חזקים ומרשימים יותר. יש יצירות שבהן הצליח לגעת בי עמוק יותר ולהותיר רושם עז יותר. ובכל זאת, לא התאכזבתי כלל.

"הרקדנית" היא נובלה טובה של סופר גדול שממשיך לעסוק במה שמעסיק אותו לאורך כל הקריירה. היא קצרה, אלגנטית, כתובה היטב ומצליחה לייצר את אותה תחושת חלום עדינה שמאפיינת את מיטב כתיבתו. לפעמים זה כל מה שספר צריך לעשות, והספר הזה עושה זאת היטב.