קבר דוהר / רוברט גלבריית

קבר דוהר / רוברט גלבריית
ספרי עליית הגג
960 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

זה בסך הכל הספר השני בסדרת קורמורן סטרייק שיצא לי לקרוא (מתוך שבעה) של הסופר רוברט גלבריית שהוא שם העט של ג'יי קיי רולינג. אבל זו סדרה שכל ספר עומד בפני עצמו וזה לא בעייתי לקרוא אותו.

אם נתעלם מאורכו של הספר, שאל הנושא הזה אגע בהמשך הסקירה, גלבריית, רולינג מייצרת עבורנו חוויית קריאה זורמת ומעניינת שמתעסקת בנושא לא קל. נושא כתות, או למעשה במקרה שלנו, כת ספציפית אחת.

העלילה נפתחת כאשר אדם מודאג פונה אל הבלש הפרטי קורמורן סטרייק ומבקש ממנו לסייע בהוצאת בנו מתוך ארגון בשם "הכנסייה ההומניטרית האוניברסלית". כלפי חוץ מדובר בארגון רוחני ושוחר טוב, אבל ככל שהחקירה מתקדמת מתברר שהמציאות מורכבת ואפלה הרבה יותר. כדי לחשוף את המתרחש מבפנים, שותפתו של סטרייק, רובין אלקוט, חודרת אל הכת בזהות בדויה ומסכנת את עצמה במבצע שהופך בהדרגה למרכזו של הספר.

מהר מאוד הבנתי שהשאלה מי ביצע פשע כזה או אחר היא לא באמת לב הסיפור. החקירה הבלשית קיימת, אבל בעיני היא משמשת בעיקר מסגרת לדיון רחב יותר במנגנוני שליטה, בכריזמה של מנהיגים ובאופן שבו אנשים נורמטיביים לחלוטין מוצאים את עצמם נשאבים לתוך מערכות שמנתקות אותם מהמשפחה, מהחברים ולעיתים גם מהיכולת לחשוב באופן עצמאי.

זה החלק החזק ביותר בספר. רולינג מצליחה לתאר בצורה משכנעת את החיים בתוך הכת. את הבידוד, את הלחץ החברתי, את השחיקה המתמשכת ואת האופן שבו כל צעד קטן מוביל את האדם עמוק יותר פנימה. דווקא משום שהיא לא מציגה את חברי הכת כאנשים טיפשים או קיצוניים, התוצאה מטרידה הרבה יותר.

וכאן גם נמצא היתרון הגדול של הספר. למרות כמעט אלף עמודים, הקריאה זורמת מאוד. הפרקים קצרים יחסית, הדמויות ברורות, והסקרנות לדעת מה יקרה לרובין בתוך הארגון מחזיקה את הקורא לאורך מאות עמודים. לא פעם מצאתי את עצמי קורא עוד פרק ועוד פרק בלי לשים לב לכמות העמודים שכבר עברתי.

אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. הספר ארוך מדי. הרבה יותר מדי. אני מתקשה לחשוב על ספר מתח שבאמת זקוק לכמעט אלף עמודים כדי לספר את סיפורו. יש כאן קווי משנה, שיחות ופרטים רבים שניתן היה לקצר בלי לפגוע במהות. העובדה שהספר נשאר מהנה אינה מבטלת את התחושה שהיה אפשר להדק אותו משמעותית.

ובכל זאת, בסופו של דבר, נהניתי מהקריאה. לא בגלל שמדובר ביצירת מופת ספרותית, אלא משום שזה ספר מתח עשוי היטב שיודע לספר סיפור. רולינג אולי לא תמיד יודעת מתי לעצור, אבל היא בהחלט יודעת איך לגרום לקורא להמשיך לדפדף. בעולם שבו לא מעט ספרי מתח נשכחים דקות אחרי סיומם, "קבר דוהר" לפחות מצליח להשאיר אחריו מחשבה אחת מטרידה: כמה קל לאנשים לחפש משמעות, וכמה קל למישהו אחר לנצל את החיפוש הזה.