גברים בלי נשים / ארנסט המינגוויי

גברים בלי נשים / ארנסט המינגוויי
הספריה החדשה
185 עמודים
מאנגלית: משה רון

מאוד מעניין היה להיחשף לסיפורים הקצרים של המינגוויי, אני הכרתי אותו עד היום ככותב רומנים מרתקים ונובלות חזקות ועוצמתיות.
הסיפורים הקצרים המעולים שיש באסופה הזו מעידים על העומק בכתיבה של המינגווי ועל היכולת שלו לתאר מצבים בחיים של אנשים באופן מאופק ומינימליסטי אך אתה לא יכול לפספס את מה שנסתר מעין ואת הסערות שמתחוללות במה שלא כתוב.
ואולי זה הייחוד הכי גדול בסיפורים שבספר הזה.

במהלך הקריאה מצאתי את עצמי שוב ושוב חוזר אחורה לפסקאות שכבר קראתי. לא משום שלא הבנתי אותן אלא משום שהרגשתי שיש בהן יותר ממה שנאמר. המינגוויי כמעט אף פעם לא מסביר לקורא מה עליו לחשוב. הוא אינו מנתח את נפש הדמויות ואינו מגיש את המשמעות על מגש. הוא מניח לפנינו שיחה, מבט, מחווה קטנה או שתיקה ארוכה, ומצפה מאיתנו להשלים את החסר.

התחושה הזאת בולטת כמעט בכל הסיפורים שבקובץ. גברים ונשים מדברים זה עם זה, חיילים ממתינים, מתאגרפים נאבקים, נוסעים חולפים ברכבות, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת דרמה גדולה יותר. לעיתים זו אהבה שנגמרה, לעיתים אכזבה, לעיתים פחד, ולעיתים הידיעה שמשהו בחיים כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

הסיפור שהרשים אותי יותר מכל הוא "גבעות כמו פילים לבנים". לכאורה זהו סיפור פשוט מאוד. גבר ואישה יושבים בתחנת רכבת בספרד ומנהלים שיחה. אבל ככל שהשיחה מתקדמת הקורא מבין שהנושא האמיתי שלה כמעט אינו נאמר במפורש. מדובר בסיפור שכל כוחו נמצא בין המשפטים. זה אחד מאותם סיפורים נדירים שבהם כל מילה חשובה וכל שתיקה חשובה אפילו יותר. גם היום, כמעט מאה שנים אחרי שנכתב, הוא מרגיש מודרני וחד להפליא.

לצדו אהבתי מאוד את "הרוצחים", אולי הסיפור המפורסם ביותר בקובץ. כאן המתח נבנה בדרך שונה לחלוטין. שני גברים נכנסים למסעדה קטנה והקורא מבין בהדרגה שמשהו רע עומד לקרות. זהו סיפור קצר, כמעט חסכוני, אך הוא מצליח ליצור תחושת איום שממשיכה ללוות גם לאחר סיומו. יותר מסיפור פשע, זהו סיפור על גורל ועל חוסר היכולת לברוח ממנו.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהכותרת "גברים בלי נשים" אינה עוסקת רק בהיעדרן של נשים. זהו ספר על בדידות. על אנשים שמתקשים לתקשר זה עם זה. על דמויות שנושאות בתוכן פצעים, זיכרונות ואכזבות שאינם נאמרים בקול רם. המלחמה נוכחת בחלק מהסיפורים, האהבה נוכחת באחרים, אך התחושה האנושית הבסיסית שמחברת את כולם היא תחושת ניתוק.

זוהי אינה אסופת סיפורים שמבקשת להרשים באמצעות עלילות גדולות או תפניות דרמטיות. הכוח שלה נמצא בדיוק במקום ההפוך. ביכולת לקחת רגע קטן ולחשוף דרכו עולם שלם. עבורי זו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר צד נוסף של המינגוויי, ואחרי הקריאה הזו אין לי ספק שהוא היה אמן הסיפור הקצר לא פחות משהיה סופר רומנים גדול.