מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר / ורסנו
הוצאת שתים
223 עמודים
מיהו ורסנו?
שם עט, מישהו שלא מוכן להיחשף.
אבל זה משנה בעצם?
הרי היומן והמחשבות שמתוארות בספר, החוויות והתחושות הן כאלו שכל חייל ישראלי, מילואימניק, סדירניק יכול לתאר כי ההווי הזה, ההתרחשויות אלו דברים שחיילים ישראלים עם שם, ללא שם, חווים כל הזמן.
לכן ורסנו הוא אדם מסוים אבל הוא כל חייל ישראלי באשר הוא.
זה גם אחד הדברים שהופכים את הספר הזה למעניין כל כך. למרות שהוא כתוב בגוף ראשון ומבוסס על חוויות אישיות מאוד, לא הרגשתי שאני קורא רק את סיפורו של אדם אחד. הרגשתי שאני קורא קולקטיב שלם דרך זוג עיניים אחד. קולקטיב שמדבר בסלנג צבאי, מתווכח על פוליטיקה, מתגעגע הביתה, מנקה שירותים, מחפש קליטה לטלפון ובעיקר מנסה להבין מה בדיוק הוא עושה שם.
הספר בנוי כסדרה של מכתבים, מחשבות, אנקדוטות ורגעים שנכתבו במהלך חודשי המילואים. אין כאן עלילה במובן המקובל. אין משימה גדולה שמובילה את הסיפור ואין שיא דרמטי שמחכה מעבר לפינה. דווקא בגלל זה הספר מצליח ללכוד משהו אמיתי יותר. התחושה היא של ישיבה ממושכת עם אדם שמספר לך על התקופה המוזרה ביותר בחייו.
מה שאהבתי במיוחד הוא שהמלחמה כמעט תמיד נמצאת ברקע. ורסנו לא כותב ספר קרבות. הוא כותב ספר על אנשים שנמצאים במלחמה. על החברויות שנוצרות, על הוויכוחים שלא נגמרים, על השעמום, על הצפיפות, על הניסיון לשמור על שפיות בתוך מציאות שאיבדה את ההיגיון שלה.
אחד הקטעים הזכורים ביותר עבורי עוסק בחיילים שמסתובבים בלילה בצאלים ומדברים בטלפון עם בנות הזוג שלהם. ורסנו מדמה אותם לשיבולים ברוח. הדימוי הזה נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. לא רק בגלל היופי שבו אלא בגלל מה שמסתתר מאחוריו. לאורך כל הספר יש תחושה של איום מתמיד. לא כזה שמופיע בכותרות או בתיאורי קרב, אלא פחד שקט שנמצא מתחת לפני השטח. הפחד מהמוות. הפחד מהטלפון שיגיע. הפחד ממה שעלול לקרות בעוד שעה או מחר.
דווקא משום שהדמויות ממשיכות להתווכח על ערוץ 14, על ההתנתקות, על כדורגל ועל קפה, האימה הזאת מורגשת יותר. החיים נמשכים כרגיל, אבל כולם יודעים שהם נמצאים במקום שבו שום דבר אינו רגיל.
ורסנו כותב היטב. יש לו עין חדה לפרטים קטנים ויכולת למצוא רגעים אנושיים במקומות הכי לא צפויים. לפעמים הוא מאריך מעט בהסברים ובמחשבות פילוסופיות, אבל ברוב המקרים הקול שלו מספיק חם, מצחיק וכן כדי לסחוב את הקורא הלאה.
כשסיימתי את הספר לא הרגשתי שקראתי ספר על מלחמת חרבות ברזל. הרגשתי שקיבלתי הצצה נדירה לתודעה של אנשים שחיו אותה מבפנים. לא דרך מבצעים, מפות ופקודות אלא דרך שיחות, בדיחות, געגועים ופחדים.
אולי בגלל זה הספר הזה עובד כל כך טוב. בסופו של דבר מלחמה היא לא רק טנקים, נשק וקרבות. מלחמה היא גם האנשים שמחכים, חושבים, אוהבים ומפחדים בתוכה. את האנשים האלה ורסנו מצליח להראות היטב.
כתיבת תגובה