סיפורים מביכים / קארל צ'אפק

סיפורים מביכים / קארל צ'אפק
הוצאת אפרסמון
140 עמודים
תרגום: פאר פרידמן

הדבר הראשון שתפס אותי כשהחזקתי את הספר הזה בידי זה האיור שעל כריכת הספר שמעביר את האוירה של הספר בצורה מושלמת, עוד לפני שפתחנו את העמוד הראשון: כלי האוכל היומיומיים והמוכרים, הסכין, המזלג והכף, מקבלים פתאום תפנית סוריאליסטית ומטרידה, כשהעין הניבטת מתוך הכף והשפתיים שעל המזלג מייצרות תחושה של מבט בוחן, שופט ולא נוח. בדיוק כמו התמונה הזו, שמשלבת בין השגרתי למוזר, כך גם סיפוריו של צ'אפק לוקחים את חיי היומיום הרגילים ומקלפים מהם את המסכות, כדי לחשוף את המבוכות, החרדות והאבסורד שבקיום האנושי.

כבר מהסיפור הראשון הבנתי שלא מדובר כאן בקובץ סיפורים שמנסה להרשים אותנו בדרמות גדולות או בטוויסטים מתוחכמים. להפך. הכוח של צ'אפק נמצא דווקא ברגעים הקטנים והאנושיים ביותר. במבטים, בשתיקות, במשפטים שנאמרים מאוחר מדי, באנשים שמנסים להחזיק את החיים שלהם בצורה מכובדת ואז מגלים עד כמה הכול שביר, עלוב ומלא סתירות.

הסיפורים כאן קצרים מאוד ברובם, אבל כמעט כל אחד מהם מצליח להשאיר אחריו תחושה כבדה ומוזרה. לא בגלל שקורה בהם משהו קיצוני במיוחד אלא משום שצ'אפק מבין בני אדם בצורה כמעט לא נעימה בדיוק שלה. הוא מבין כמה אנשים משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. כמה הם זקוקים לאשליות קטנות כדי לשמור על הכבוד העצמי שלהם. וכמה מהר המציאות מסוגלת לחשוף אותם במערומיהם.

באחד הסיפורים אב מוביל לקבורה את הילדה שאהב בכל ליבו, בזמן שכל העיר לוחשת מאחורי גבו שהיא בכלל אינה בתו. בסיפור אחר אישה מנסה לשמור על מעט כבוד עצמי בעולם שמנצל ומשפיל אותה עד שהיא מבינה שאין לה באמת לאן לברוח. ובסיפורים אחרים אנשים עומדים מול רגעים קטנים של בושה, קנאה, פחד או חולשה, רגעים שיכלו להיראות שוליים אצל סופר אחר, אבל אצל צ'אפק הופכים לחשיפה כואבת של הנפש האנושית.

מה שהרשים אותי במיוחד זו הדרך שבה צ'אפק מצליח להיות גם אירוני וגם מלא חמלה בו זמנית. הוא לא לועג לדמויות שלו מלמעלה. הוא מבין אותן. גם כשהן קטנות, פתטיות או מגוחכות. אולי משום שהוא מבין שכל בני האדם חיים בתוך פער תמידי בין מי שהם רוצים להיות לבין מי שהם באמת.

גם התרגום של פאר פרידמן ראוי להערכה גדולה. יש בעברית של הספר משהו עשיר, אירופי וטקסי כמעט, אבל כזה שלא מרגיש כבד או מיושן. להפך. השפה מצליחה להעביר את התחושה שהסיפורים האלו נכתבו לפני מאה שנה אבל עדיין מסתכלים ישירות עלינו.

ומה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו התחושה שצ'אפק לא כתב סיפורים על אנשים יוצאי דופן אלא על האנושות עצמה. על המבוכה שבלהיות אדם. על הניסיון הנואש לשמור על משמעות, כבוד ואהבה בתוך עולם מלא אי הבנות, חולשות ואדישות. אולי בגלל זה הסיפורים האלו מרגישים כל כך חיים גם היום.