אם רחוב ביל היה יכול לדבר / ג'יימס בולדווין

אם רחוב ביל היה יכול לדבר / ג'יימס בולדווין
הוצאת עם עובד
210 עמודים
מאנגלית: רעות בן יעקב

כשמתבוננים על הכריכה היפה של הספר הזה יככולים להבין שהיא בעצם מספרת את כל הסיפור.
לפני הכל מדובר בסיפור אהבה אבל האהבה שבספר היא רק מעטפת שבאה לתאר את מצב השחורים ואת הגזענות הממוסדת בארצות הברית בתקופה שעליה הספר מדבר.
אבל בולדווין בא ועשה משהו חזק יותר. את סיפורם של הזוג בספר מספרת האישה
זה לא שיש משהו חדשני בספרות שאישה מספרת את הסיפור אבל כן היה אז משהו יוצא דופן שגבר שחור כותב אישה שחורה כמוצא הרגשי והמוסרי של הרומן.

טיש ופוני מכירים מאז הילדות. הם גדלים יחד בתוך הארלם קשוחה, ענייה ולעיתים אלימה, אבל גם מלאה מוזיקה, תשוקה וחיים. פוני חולם להיות פסל וטיש מתאהבת בו בצורה כמעט מוחלטת. הם מנסים לבנות לעצמם עתיד קטן בתוך מציאות שלא באמת מאפשרת להם לנשום. ואז פוני נעצר באשמת אונס שלא ביצע והחלום כולו מתחיל להתפורר. בזמן שהוא יושב בכלא וממתין למשפט, טיש מגלה שהיא בהריון, ומשם הספר הופך לסיפור על נסיון נואש להחזיק באהבה מול מערכת שלמה שמנסה למחוץ אותה.

מה שהפתיע אותי בספר הזה הוא שבולדווין לא כותב אותו כמו כתב אישום זועם בלבד. הזעם קיים בכל עמוד כמעט, אבל לצד הזעם יש המון רוך. יש משפחה, אוכל, מבטים, מגע, שיחות קטנות בין אנשים עייפים שמנסים להחזיק אחד את השני בחיים. דווקא המקומות האינטימיים האלו הופכים את הספר לכל כך כואב. כי אתה מבין שהמערכת לא הורסת רק אנשים אלא גם רגעים אנושיים פשוטים.

בולדווין גם מצליח לכתוב אהבה בצורה נדירה מאוד. לא אהבה הוליוודית נוצצת אלא אהבה גופנית, חיה, לפעמים אפילו מביכה מרוב כנות. יש בספר תיאורי מיניות מאוד חושניים אבל הם אף פעם לא מרגישים זולים או פרובוקטיביים בכוח. להפך. הם מדגישים עד כמה הדמויות נאחזות בגוף ובקרבה האנושית בתוך עולם שמנסה להפוך אותן למספרים ולחשודים.

אהבתי מאוד גם את הדרך שבה בולדווין כותב את הארלם. זו לא שכונה רומנטית וגם לא גיהנום מוחלט. היא מקום אמיתי. מלוכלך, צפוף, יפה, מוזיקלי ועצוב בו זמנית. מרגישים שבולדווין מכיר את הרחובות האלו מבפנים ולא מתבונן בהם מרחוק כסופר שמנסה "להסביר" עוני לקוראים שלו.

ומעבר לכל זה יש כאן גם משהו מאוד אקטואלי. למרות שהספר נכתב לפני עשרות שנים הוא מרגיש כאילו נכתב על עולם שלא באמת השתנה. היחס של המשטרה לשחורים, הפחד ממערכת המשפט, התחושה שאדם יכול לאבד את חייו רק בגלל צבע עורו, כל אלו הופכים את הקריאה בו למטרידה גם היום.

אבל מה שבאמת החזיק אותי לאורך הקריאה היה הקול של טיש. יש בו תמימות לצד בגרות מוקדמת, עדינות לצד כוח פנימי. בולדווין הצליח לברוא מספרת שמרגישה אנושית לחלוטין ולא סמל ספרותי או כלי להעברת מסרים. ולכן גם כשהספר פוליטי מאוד הוא נשאר חי ונושם.

זה ספר קצר יחסית אבל כזה שנשאר בראש גם אחרי שסוגרים אותו. אולי כי מתחת לכל הזעם והכאב מסתתרת בו אמונה עקשנית באהבה ובאנושיות, גם בתוך מציאות שמנסה שוב ושוב להרוס אותן.