הרגליים של מרלן דיטריך / רינה גרינוולד

הרגליים של מרלן דיטריך / רינה גרינוולד
הוצאת התחנה
208 עמודים

יש משהו מאוד מושך בכריכה הזו
מעבר לאיור המוצלח והמעניין אנחנו מזהים כבר בכריכה את הכיוון של הספר
והוא עוסק בנשיות, בהורות
בנסיון לגלות את תפקידה בעולם הזה והיא מוצאת אותו בין השאר דרך התעסקות בעבר שמוצא את החיבור שלה להווה ולמי שהיא רוצה להיות.
נכון שלאחרונה אנחנו נתקלים בספרים שעוסקים במציאת מכתבים ישנים שמאירים אור על הסטוריה משפחתית, זה ז'אנר שנתקלים בו לא מעט בשנים האחרונות בספרות שלנו ועם זאת בספר הזה זה עובד די טוב.

דפנה, גיבורת הספר, נמצאת במקום של עייפות כמעט קיומית. היא אוהבת את הבן שלה, רוצה להיות אמא טובה, אולי אפילו מושלמת, אבל ככל שהספר מתקדם אנחנו מבינים כמה קשה לה להודות בפני עצמה שהאימהות גם כולאת אותה. יש משהו מאוד כן באופן שבו גרינוולד מתארת את המחשבות האלו. לא מתוך רצון לזעזע אלא מתוך נסיון להסתכל על החיים בלי לייפות אותם יותר מדי.

במקביל לסיפור שלה אנחנו נחשפים גם לסיפורה של הסבתא מאשה, אישה שהתגייסה לצבא הבריטי בתקופת המנדט וסוחבת איתה סודות, כאבים והחלטות שהשפיעו על המשפחה כולה גם שנים אחר כך. החיבור בין שני הסיפורים עובד בעיקר בגלל שגרינוולד לא מנסה להפוך את העבר לסיפור הרפתקאות גדול מהחיים אלא משתמשת בו כדי לשאול שאלות על נשים, על בחירות ועל המחיר שהן משלמות כשהן מנסות להיות משהו מעבר למה שהעולם מצפה מהן להיות.

מה שאהבתי כאן הוא שהספר לא נופל לגמרי למלודרמה למרות שכל המרכיבים היו יכולים בקלות לקחת אותו לשם. יש כאן סודות משפחתיים, משברים נפשיים, תחושת החמצה ודמויות שסוחבות כאב עמוק, אבל הכתיבה נשארת יחסית מאופקת ורגישה. דווקא המקומות השקטים יותר עבדו עלי הכי חזק.

אהבתי גם את זה שהספר עוסק באימהות בלי להפוך אותה לאידיאל קדוש ובלי להפוך אותה גם לעונש מוחלט. יש כאן נסיון כן להראות את המורכבות. את האהבה הגדולה לצד הרצון לברוח לפעמים. את האשמה לצד הכמיהה לחופש. אלו רגעים שהרגישו לי אמינים מאוד.

ולמרות שהספר עוסק לא מעט ברגש ובפסיכולוגיה, הוא מצליח לשמור גם על עניין עלילתי. ככל שהסיפור מתקדם נפתחים עוד ועוד סדקים בתוך ההיסטוריה המשפחתית ואנחנו מבינים יחד עם דפנה עד כמה העבר ממשיך לחיות בתוך ההווה גם כשנדמה שהוא כבר נקבר מזמן.

זה אולי לא ספר מהפכני מבחינת המבנה או הנושא שלו, אבל יש בו אנושיות וכנות שהצליחו להחזיק אותי לאורך הקריאה. ובעיני לפעמים זה הרבה יותר חשוב מספר שמנסה להיות גדול או מתוחכם מדי.