חמש נקישות בדלת / ג'קי חוגי

חמש נקישות בדלת / ג'קי חוגי
הוצאת כנרת זמורה
198 עמודים

אני לא יכול לשכוח את היום הזה, את הבוקר הזה ואת התחושה הזו שידענו שמתישהו זה יקרה.
נראה שכל החברה הישראלית היתה שאננית ואולי זלזלה באויב,
ואולי השאלות האלו של איך לא ידענו, איך לא חשבנו, אותה תחושת ה"לנו זה לא יקרה" שקרתה באסונות לאומיים שונים קרתה גם כאן וחוגי בא לשקף לנו מראה שאולי פחדנו להתבונן בה.
וזו מראה לא עכורה, היא צלולה מדי ואולי זו הבעיה.

חמש נקישות בדלת הוא לא עוד ספר שמנסה לספר מחדש את אירועי השבעה באוקטובר דרך סיפורי הקרבות, הזוועות או גבורת הלוחמים. אלו כמובן נמצאים ברקע כל הזמן, אבל ג'קי חוגי מנסה לעשות כאן משהו אחר. הוא מנסה להבין את הדרך שהובילה אל האסון. לא רק את הכשל הצבאי או המודיעיני אלא את הלך הרוח הישראלי שאפשר לו לקרות.

מהרגעים הראשונים של הספר הרגשתי עד כמה חוגי מנסה להכריח את הקורא הישראלי להתבונן באויב בלי הזלזול הרגיל שאנחנו רגילים אליו. זה אולי הדבר הכי מטלטל בספר. חמאס של חוגי איננו חבורה כאוטית של אנשים שפועלים מתוך טירוף בלבד. להפך. מדובר בארגון שפועל מתוך אידיאולוגיה, סבלנות ותכנון ארוך טווח. ודווקא ההבנה הזו מפחידה יותר.

החלקים החזקים ביותר עבורי היו אלו שעוסקים ביחיא סינוואר. חוגי מתאר אדם אכזרי ומסוכן מאוד, אבל גם כזה שלמד אותנו במשך שנים. הוא קרא על הציונות, למד היסטוריה יהודית, עקב אחרי החברה הישראלית והבין היטב את נקודות החולשה שלה. יש משהו כמעט מצמרר בידיעה שבזמן שישראל ניסתה לשכנע את עצמה שחמאס "מורתע", האנשים שהובילו אותו ישבו ולמדו אותנו לעומק.

הספר גם מצליח להעביר היטב את תחושת העיוורון הישראלית. שוב ושוב חוגי מביא ציטוטים, ראיונות ואזהרות שנאמרו בפומבי ובכל זאת לא נלקחו ברצינות. ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי תסכול אמיתי. לא בגלל שחוגי חושף כאן מידע סודי או תיאוריות קונספירציה, אלא להפך. משום שהדברים היו מול העיניים.

יש בספר גם ביקורת ברורה על התפיסה הישראלית שחשבה שאפשר לנהל את הסכסוך דרך כסף, הקלות כלכליות והכלה זמנית של חמאס. נדמה שחוגי מנסה לומר שהחברה הישראלית הפסיקה באמת להקשיב למה שהצד השני אומר על עצמו, והעדיפה להאמין לפרשנות שנוחה לה.

הכתיבה של חוגי ישירה, בהירה ולא מתיימרת להיות ספרותית מדי. דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא נקרא מהר אבל משאיר אחריו תחושה כבדה מאוד. לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל התחושה שאולי גם עכשיו אנחנו עדיין לא באמת מבינים את גודל השבר ואת הלקחים שצריך להפיק ממנו.

זה ספר חשוב דווקא משום שהוא לא נותן לקורא את הנחמה הפשוטה של "אף אחד לא היה יכול לדעת". להפך. הוא גורם להבין שאולי ידענו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.