ההכרות / ויליאם גדיס

ההכרות / ויליאם גדיס
הוצאת הבה לאור
1026 עמודים
מאנגלית: ארז וולק

כשהתחלתי לקרוא את ההכרות תהיתי האם אסיים אותו, האם אצליח להבין אותו
אלו שאלות שעולות כשמתייחסים לספר כזה
ספר שנחשב שנים לספר לא פשוט לקריאה ולא פשוט להבנה ועם זאת אני לא רואה ספרות כאתגר.
או שאני נהנה וממשיך או שאני סובל ועוצר ולא משנה אם זה ספר של 80 עמודים או 1000.
אין מבחינתי מילה כזו, "אתגר" קריאת פרוזה לא אמורה להיות "אתגר" היא אמורה לספק לקורא, הנאה, חומר למחשבה, ידע, אסקפיזם וכל אחד מה שמתאים לו.
הכניסה לספר היתה חלקה, ההתחלה, הרגשתי שאני מתחבר לנושא והרגשתי שהטקסט זורם לי ולאט לאט זה נהיה מורכב יותר, עמוס יותר ולא ברור יותר ויותר.
ועדיין יש משהו בכתיבה של גדיס שאו שאתה אוהב או שאתה פשוט לא.
אני שייך לקבוצה הראשונה.
בואו נצלול פנימה.

במרכז הספר נמצא וייאט גוויון, צייר צעיר ומוכשר שנשאב לעולם של זיופי אמנות, העתקות ויצירות שמקבלות ערך רק משום שמישהו החליט שהן מקוריות. אבל די מהר הבנתי שההכרות הוא לא באמת ספר על ציור וגם לא באמת ספר על זיוף אמנותי. הזיוף אצל גדיס נמצא בכל מקום. בתוך הדמויות, בתוך השיחות, בתוך החברה עצמה.

יש משהו מאוד כאוטי בעולם שגדיס בונה. דמויות נכנסות ויוצאות, שיחות מתחילות בלי שתמיד ברור מי מדבר, סצנות נקטעות בפתאומיות והקורא צריך כל הזמן להחזיק את עצמו מרוכז כדי לא לאבד אחיזה בטקסט. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני קורא ספר רגיל יחסית ואז פתאום הספר כאילו משנה צורה מול העיניים. נהיה צפוף יותר, עמוס יותר, כמעט תוקפני כלפי הקורא שלו.

וזה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי בקריאה. ככל שהתקדמתי לא הרגשתי שהספר "נפתח" אלא להפך. הוא נעשה קשה יותר לפענוח. היו ימים שקראתי שלושים או ארבעים עמודים והרגשתי מסופק, והיו ימים שבהם עשרה עמודים הרגישו כמו מאבק. לפעמים סגרתי אותו ליום או יומיים ורק אז חזרתי. ובאופן מוזר אני חושב שזו גם הדרך הנכונה לקרוא אותו. זה לא ספר של בליעה מהירה אלא ספר שצריך לחיות לידו תקופה מסוימת.

אבל בתוך כל העומס הזה יש גם משהו מהפנט מאוד בכתיבה של גדיס. יש רגעים שבהם דיאלוג אחד פתאום נהיה חד בצורה כמעט כואבת. יש סצנות שבהן מתוך כל הרעש והבלגן מופיעה תחושה אנושית מאוד אמיתית. ודווקא בגלל שהספר כל כך עמוס, הרגעים האלו פוגעים חזק יותר.

היו לא מעט פעמים במהלך הקריאה שבהן שאלתי את עצמי מה בדיוק גדיס רוצה ממני. האם הוא באמת מצפה מהקורא להבין כל רפרנס, כל מעבר בין דמויות, כל שיחה שנשמעת כאילו התחילה באמצע החיים. והמסקנה שלי היא שלא. נדמה לי שההכרות לא באמת דורש מהקורא להבין הכל. הוא דורש ממנו להיות נוכח בתוך הכאוס הזה.

וזה גם ספר שקשה מאוד לכתוב עליו במונחים רגילים של עלילה. כי העלילה כאן פחות חשובה מהתחושה המצטברת. התחושה של עולם שבו אנשים איבדו קשר למשהו אותנטי באמת. עולם שבו אמנות, דת, תרבות ואפילו יחסים בין אנשים הופכים לסוג של הופעה. ככל שהתקדמתי הרגשתי שגדיס לא רק כותב על זיוף אלא ממש בונה ספר שמכריח את הקורא להתמודד עם השאלה מה בכלל אמיתי בתוך כל הרעש התרבותי הזה.

מה שעוד הרשים אותי מאוד זו העובדה שלמרות שהספר נכתב בשנות החמישים הוא מרגיש מודרני בצורה כמעט מפחידה. הרבה לפני עידן האינסטגרם והרשתות החברתיות גדיס כבר כתב על אנשים שמעצבים לעצמם דימוי, שמחקים, שמציגים גרסה מלאכותית של עצמם לעולם. במובן הזה ההכרות מרגיש לפעמים עכשווי יותר מלא מעט ספרים חדשים.

אני גם חייב להתייחס לתרגום של ארז וולק, כי נדמה לי שבלי תרגום טוב ספר כזה פשוט היה קורס לתוך עצמו. גם ככה מדובר בטקסט עמוס, מהיר, עמוס ברבדים תרבותיים ובדיאלוגים צפופים מאוד, ועדיין התרגום מצליח לשמור על קצב ועל מוזיקליות מסוימת בתוך כל הכאוס הזה.

האם זה ספר לכל אחד, ממש לא. אני לגמרי מבין קוראים שינטשו אותו באמצע ואפילו די מהר. יש בו רגעים מתישים, רגעים שבהם אתה מרגיש אבוד לחלוטין, רגעים שבהם נדמה שהספר כמעט דוחה את הקורא שלו בכוונה. אבל עבורי, לצד התסכול היה גם קסם אמיתי. התחושה שאני לא קורא עוד רומן רגיל אלא פוגש מוח ספרותי חריג מאוד, סופר שלא מנסה להתחבב על הקורא שלו אלא ליצור משהו טוטאלי, צפוף, חי ולא מתנצל.

ואולי זו הסיבה שגם חודש אחרי שסיימתי אותו אני עדיין חושב עליו. לא כי "ניצחתי" ספר קשה, אלא כי בתוך כל הבלבול, העומס והרעש היו בהכרות רגעים ספרותיים שפשוט אי אפשר היה למצוא בשום מקום אחר.