בין תום לתהום / עדי סגל ויסברגר

בין תום לתהום / עדי סגל ויסברגר
הוצאת קתרזיס
80 עמודים

כשאני כותב על ספרי שירה אני אוהב להתבונן בכריכה ומנסה להבין לאן היא שולחת אותי ואיך היא מחברת אותי לשירים.
בדרך כלל בחירה בצבע, אמורפי, בולט ושולט נעשה במודע.
מי שבוחרת בסגול כדי להכניס אותנו לאוירה מתכננת עבורנו הקוראים חווייה רוחנית
הסגול הוא צבע נוכח וחזק שמשדר יצירתיות וארוחניות ויש בו המון רגש.
ולפעמים זה מספיק כדי להבין לאן הספר הזה עשוי לקחת אותך.

ואכן, כבר מהשירים הראשונים הרגשתי שאני נכנס לעולם רגשי מאוד. עולם של געגוע, של זיכרונות משפחתיים, של כאב שלא תמיד נאמר בקול אלא נשאר תקוע בגוף, בגרון, בטעם של אוכל או בחיבוק שלא הספקנו להחזיר.

מה שאהבתי בשירים של עדי סגל ויסברגר הוא שדווקא ברגעים הכי קטנים היא מצליחה לגעת הכי חזק. לא בשורות שמנסות להיות "גדולות", אלא ברגעים אנושיים ופשוטים. קציצות מלאות שום של אמא שכבר איננה, חיבוק שתמיד ניסו לקצר, סלט חצילים שמחזיר ברגע אחד עשרות שנים אחורה אל בית סבתא.

יש משהו מאוד נגיש בשירה שלה. לא נגיש במובן הפשטני אלא במובן שבו הקורא מרגיש שהוא לא עומד מול חידה ספרותית שמנסה להרשים אותו אלא מול אדם שמנסה לשתף אותו בזיכרון או ברגש אמיתי. הרבה משוררים נופלים למלכודת שבה כל שיר מרגיש כמו ניסיון להוכיח כמה הם יודעים לכתוב שירה. כאן הרגשתי כמעט הפוך. הרגשתי שהשירים מנסים קודם כל להרגיש.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה הגוף נוכח לאורך הספר. מילים שנבלעות פנימה, רגשות שנתקעים בבטן, זיכרונות שעולים דרך הלשון והטעם. אלו שירים שמרגישים מאוד פיזיים למרות העדינות שלהם. לפעמים נדמה שהגוף זוכר כאן יותר מהראש.

לא כל השירים פגעו בי באותה עוצמה. היו רגעים שבהם התחושה היתה מעט דרמטית או אוורירית מדי עבורי, אבל דווקא בגלל זה הרגעים שכן עבדו הצליחו לבלוט עוד יותר. וכשהם עובדים, הם עובדים בשקט. בלי לצעוק.

יש ספרי שירה שאני מסיים לקרוא ומרגיש שהערכתי את הכתיבה שלהם. כאן הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שלכמה רגעים מישהו פתח בפני מגירה פרטית מאוד של זיכרונות, ריחות, שתיקות וגעגועים. ובספר שירה, לפעמים זו בדיוק החוויה שאני מחפש.

מילים שלא נאמרו / עדי סגל ויסברגר
בָּזוֹ אַחַר זוֹ הֵן קוֹרְסוֹת
אֶל תּוֹךְ פִּיךְ
בַּחֲזָרָה.
נִדְחָקוֹת דֶּרֶךְ הַלֹּעַ,
נִדְחָסוֹת
מַטָּה־מַטָּה
עַד שֶׁחוֹזְרוֹת לִמְקוֹם מִבְטָחָן.
כָּעֵת בִּטְנֵךְ מְלֵאָה
וְהָרֶגֶשׁ אֵינֶנּוּ אֻכַּל.