עסק ביש לאור ירח / וו. סטנלי מוס

עסק ביש לאור ירח / וו. סטנלי מוס
הוצאת תשע נשמות
199 עמודים
תרגום: יורם נסלבסקי

נכנסתי לספר הזה עם תחושת בלבול.
מצד אחד הפסטורליה היוונית, הנופים של כרתים
השלווה הים תיכונית לעומת הכאוס שמתרחש בשאר אירופה בתקופה ההיא ומצד שני חיילים, מלחמה ברקע ומבצע אבסורדי.
והכל מתרכז לספר אחד שקשה לא להנות ממנו.
ובסוף, הכל מתחיל ונגמר בכתיבה טובה או לא טובה.
במקרה הזה כתיבה טובה בהחלט.

הספר מביא את סיפורו של מבצע אמיתי ממלחמת העולם השניה, חטיפתו של גנרל גרמני מכרתים בידי כוח בריטי קטן שפועל בשיתוף פעולה עם המחתרת המקומית. מוס עצמו הוא חלק מהמבצע, והכתיבה בגוף ראשון נותנת תחושה של עדות חיה מתוך השטח. מהרגע שבו התוכנית יוצאת לדרך, הסיפור מתגלגל למרדף מתמשך בין הרים וכפרים, תוך התחמקות מכוחות גרמנים שמחפשים אחריהם בכל פינה. זה נשמע כמו עלילה שנלקחה מרומן הרפתקאות, אבל הידיעה שמדובר באירוע אמיתי רק מגבירה את תחושת האבסורד.

מה שתפס אותי לאורך הקריאה הוא הפער בין המציאות לבין האופן שבו היא מסופרת. מצד אחד יש כאן מלחמה, סכנה ממשית, חיילים, נשק, פחד. מצד שני יש רגעים של שקט כמעט בלתי נתפס, נופים פתוחים, מפגשים עם מקומיים שמכניסים את הדמויות לקצב אחר לגמרי. יש משהו מאוד ים תיכוני באווירה הזאת, כמעט זורבאי, תחושה של חיים שממשיכים להתקיים גם כשהעולם סביבם מתפרק.

ובתוך כל זה נכנסת הפראנויה. החיילים נעים בתוך מרחב שהם לא באמת שולטים בו, כל צעד עלול להסגיר אותם, כל מפגש יכול להיגמר אחרת. אבל דווקא בתוך המתח הזה, מוס מצליח לשמור על קלילות מפתיעה. זו לא קלילות שמבטלת את הסכנה, אלא כזו שממסגרת אותה כסיפור. הוא כותב על האירועים כאילו הוא מודע לכך שהם גדולים מהחיים, ולעיתים נדמה שהוא נהנה מההרפתקה תוך כדי שהוא מספר אותה.

וזו נקודה שצריך להתעכב עליה. ככל שהספר מהנה יותר, כך עולה השאלה עד כמה מדובר בתיעוד נאמן ועד כמה בעיצוב ספרותי של המציאות. מוס לא מסתיר את העובדות, אבל הוא כן בוחר איך לספר אותן. הוא מדגיש את הזרימה, את הרגעים האנושיים, את ההומור הדק, ופחות את הכובד והכאוס שהיינו מצפים למצוא בסיפור מלחמה.

ובסופו של דבר, זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך קריא. לא רק מה שקרה, אלא איך זה מסופר. זה ספר שנקרא במהירות, כמעט בנשימה אחת, ומשאיר אחריו תחושה מוזרה של הנאה ממשהו שלא אמור להיות מהנה. אולי כי בתוך כל האבסורד, הוא מצליח להזכיר עד כמה המציאות עצמה לפעמים עולה על כל דמיון.