תמונות מוזרות / אוקטסו

תמונות מוזרות / אוקטסו
הוצאת אחוזת בית
252 עמודים
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

איזה ספר מתח מקורי, כבר בהתחלה בעמוד הראשון אנחנו רואים ציור, אוקטסו מכניס אותנו ישר לעלילה ולסגנון הספרותי שלו והוא לוקח אותנו לעולם הדימויים שלו באופן ברור וישיר.
אחד החלומות שלי הוא להתעסק בפענוח ציורים, כמטפל באמנות עתידי או כאמן בעצמי יש לציורים כח אבל כאן בספר זה פענוח הציורים לא עובד כמו בטיפול באמנות.
אוקטסו מתעתע בקוראים.
הוא לא משתמש בציורים כאניגמה אלא ככשל.

הציור הוא לא מפתח ברור לאישיות אלא עיוות של מציאות פנימית.
הספר הזה מתעתע ואניגמטי מה שגורם לקורא לשקוע בו ולא להניח אותו.
אני נכנס לספר הזה עם ציפייה לפענח, להבין, לקרוא בין השורות ובין הקווים. מהר מאוד אני מבין שאני נמצא במקום אחר. לא מדובר בפענוח קלאסי אלא בניסיון נואש לאחוז במשהו שאולי בכלל לא ניתן לאחיזה. כל ציור שנפתח מולי נדמה כרמז, אבל ככל שאני מתקדם אני מבין שהוא גם הסחה, גם מסך עשן.
העלילה נפרשת דרך כמה סיפורים שנראים תחילה מנותקים זה מזה. בלוג של גבר שמעלה ציורים של אשתו, ילד שמצייר סצנה יומיומית לכאורה, ומורה לאמנות שסופו טרגי. כל אחד מהמקרים האלו מושך אותי להאמין שיש חוקיות, שיש דרך לפענח, שיש היגיון פנימי. אבל אוקטסו שובר שוב ושוב את הביטחון הזה. הוא נותן לי תחושה שאני קרוב לפתרון ואז מערער אותה ברגע אחד קטן של ספק.

כאן בדיוק טמון הכח של הספר, אבל גם המגבלה שלו. מצד אחד אני נשאב לתוך משחק אינטלקטואלי שמפעיל אותי כקורא. אני הופך לשותף, אולי אפילו לאובססיבי. מצד שני עולה בי שאלה מטרידה יותר, האם אני באמת מבין את הדמויות או רק משליך עליהן את הפרשנות שלי.
במקום שבו טיפול באמנות מנסה לחשוף אמת רגשית, אוקטסו עושה תנועה הפוכה. הציור לא חושף אלא מסתיר. הוא לא מגלה את הנפש אלא מעוות אותה. זה יוצר תחושת אי נוחות מתמשכת. אני לא רק מנסה להבין את הציור אלא גם מטיל ספק בעצם הניסיון להבין.

הספר בנוי כמו פאזל, וכל חלק מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת. יש כאן סיפוק מסוים, תחושה של סדר שנוצר מתוך כאוס. אבל דווקא ברגע הזה עולה בי הסתייגות. כאשר הכל נסגר בצורה כל כך מדויקת, אני תוהה אם לא אבד משהו מהעמימות שהפכה את הקריאה למעניינת מלכתחילה. האם הפתרון באמת חושף אמת או רק נותן תחושה של שליטה.
גם הדמות של אוקטסו עצמו, שמסתתר מאחורי מסכה ואנונימיות, משתלבת היטב במשחק הזה. כמו הציורים וכמו הדמויות, גם היוצר עצמו מסרב להיחשף. אין כאן מקור יציב להיאחז בו, רק שכבות של הסתרה. זה מוסיף לאווירה, אבל לא בטוח שזה מוסיף עומק מעבר לכך.

נקודה נוספת שמעסיקה אותי היא עצם התרגום. הספר נכתב ביפנית, אבל התרגום לעברית נעשה דרך האנגלית. זה לא עניין טכני בלבד. כאשר מדובר בטקסט שמבוסס על רמזים, דקויות, והבדלים קטנים במשמעות, כל שכבת תיווך עלולה לשנות משהו. אני לא יודע לומר עד כמה זה פוגע בחוויה, אבל זו שאלה שמרחפת מעל הקריאה.

בסופו של דבר זו חוויית קריאה שונה. לא בהכרח עמוקה בכל רגע, ולא תמיד משכנעת ברמה הפסיכולוגית, אבל כן מסקרנת, כן מערערת, וכן גורמת לי להמשיך לחשוב גם אחרי שסיימתי. וזה אולי ההישג האמיתי של הספר, לא הפתרון שהוא מציע, אלא הספק שהוא משאיר.