ורק אנחנו נדע / מגי אוצרי

ורק אנחנו נדע / מגי אוצרי
הוצאת שתים
222 עמודים

קשה להתעלם מהספר הזה עוד לפני שצוללים אליו בגלל הכריכה הצבעונית והצעקנית שלו שציירה לילית שמבון.
הוא מושך והוא חזק והוא חסר מנוחה בדיוק כמו הדמות העיקרית בספר הזה, אסיה.
אם הייתי צריך לסכם את העלילה במילה אחת עוד לפני שאצלול פנימה הייתה אומר את המילה "אובססיה"

אסיה היא אישה שמספרת את עצמה בלי פילטרים. המונולוג שלה נמשך כמעט בלי הפוגה, והיא לוקחת אותי איתה לתוך תודעה סוערת שלא באמת מבקשת סדר. כבר בתחילת הדרך ברור שלא מדובר במספרת יציבה, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה מוסרית, וזה בדיוק מה שהופך את הקריאה למורכבת. היא חוזרת שוב ושוב אל נקודת מפגש מכוננת מהעבר, אל בסיס צבאי ואל אבשלום, טייס כריזמטי שבקושי ראה אותה אז אבל הפך במוחה למרכז חייה. כשהם נפגשים שוב שנים לאחר מכן, בתוך מציאות ישראלית טעונה ורועשת, משהו ישן מתעורר בעוצמה גדולה יותר, כמעט מסוכנת.

אבשלום הוא דמות שקשה לפענח כי אנחנו רואים אותו רק דרך עיניה. הוא נשוי, מרוחק, נוכח ונעדר בו זמנית. היא קוראת לו דובי, מעניקה לו משמעות, בעוד שהוא נשאר לעיתים כמו צל. הקשר ביניהם מתפתח לרומן טעון, כזה שנע בין משיכה, כוח ושליטה, ובתוך כל זה אסיה הולכת ומאבדת אחיזה. היא רוצה הכרה, רוצה אהבה ברורה ומנוסחת, אבל מקבלת משהו עמום יותר, וזה רק מעמיק את האובססיה שלה.

יש בספר גם רגע שבו המציאות החיצונית חודרת בעוצמה לתוך הסיפור, והאירועים הביטחוניים משנים את הדינמיקה ביניהם. כאן עולה שאלה לא פשוטה, האם זה מהלך אורגני שמעמיק את הסיפור, או דרך להטעין אותו בעוד שכבה של דרמה. לא תמיד הרגשתי שהחיבור הזה שלם, אבל הוא כן מוסיף תחושת דחיפות שמלווה את הקריאה.

מה שמגי אוצרי עושה היטב הוא היכולת להחזיק קול אחד לאורך זמן. זה לא פשוט לכתוב מונולוג כזה בלי לאבד את הקורא, והיא מצליחה לייצר זרם תודעה שיש בו קצב, חזרתיות ולעיתים גם מעין היפנוזה. יש רגעים שהכתיבה שלה חדה ומדויקת, והיא מצליחה ללכוד תחושות של תשוקה, קנאה ותלות באופן כמעט פיזי. אני הרגשתי את זה בגוף, וזה לא דבר מובן מאליו.

ועדיין, כאן גם נמצאת נקודת החולשה של הספר. כי אותו קול חזק עלול גם לעייף. יש רגעים שבהם הרגשתי שהעוצמה נשענת על חזרתיות, שהאובססיה נאמרת שוב ושוב במקום להתפתח. השאלה האם זו בחירה מודעת שמשקפת את מצבה של אסיה, או פשוט חוסר ריסון עריכתי, נשארה פתוחה אצלי גם אחרי שסיימתי.

מעבר לזה, הספר נוגע בנושאים טעונים מאוד, יחסי כוח מגדריים, פוסט טראומה, מיניות, תלות רגשית. אוצרי לא נרתעת מהם, וזה ראוי להערכה, אבל לא כל נגיעה כזו הופכת אוטומטית לעומק. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני נחשף לעוצמה רגשית גבוהה מאוד, אבל לא בטוח שאני מבין משהו חדש מתוכה.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהאפקט של הספר. סיימתי אותו מהר, לא כי הוא קל, אלא כי יש בו כוח שמושך קדימה. אסיה היא לא דמות שקל לאהוב, אבל היא כן דמות שקשה להסיר ממנה את המבט. יש בה משהו חשוף, כמעט חסר הגנה, וזה עובד.

אני נשאר עם תחושה כפולה. מצד אחד, יש כאן כתיבה שיש בה ביטחון, קול ברור ונכונות להיכנס למקומות לא נוחים. מצד שני, לא כל מה שנאמר מצליח להתגבש לכדי אמירה שלמה. זה ספר שמרגיש לפעמים כמו התפרצות רגשית חזקה מאוד, ולפעמים כמו יצירה שמצליחה לגעת בדיוק בנקודות הכואבות.

ואולי זה גם העניין. לא ספר שמבקש להניח אותך במקום נוח, אלא כזה שמשאיר אותך עם חוסר שקט, עם שאלות, ועם דמות אחת שלא באמת יוצאת מהראש גם אחרי שסוגרים אותו.