לקסיקון לחברה משותפת

לקסיקון לחברה משותפת
הוצאת תשע נשמות
382 עמודים
עורכים: שולי דיכטר ואמיר פאח'ורי

בעברי הייתי מאוד נטוע לצד השמאלי ואולי לפני כעשור הייתי מסכים עם כל סעיף וסעיף בלקסיקון הזה.
עברתי מאז דרך והתמתנתי ולפי תפיסתי הדרך להגיע למצב בו לקסיקון כזה הוא ישים היא ארוכה מאוד ולא ישימה בשלב הזה.
ועם זאת אני מעודד ומפרגן לטקסטים כאלו שפותחים לנו דלת לשיח שמאתגר את החברה שיותר ויותר הולכת ימינה ומקצינה.
האתגור הוא חשוב לחברה מפולגת ושונאת כמו שאנחנו חיים בה.
נתחיל מזה שהלקסיקון הזה שהוא כרך א מה שמרמז שיהיה לו המשך הוא דו לשוני וזה מן הסתם חשוב ויש לו עורכת יהודיה ועורך ערבי ונמשיך בזה שמאוד מעניין לעיין בו.

זה לא ספר שקוראים ברצף. זה לא רומן וגם לא ספר עיון קלאסי. זה אוסף של מושגים שמנסים לעשות פעולה מורכבת יותר מאשר להסביר מציאות, הם מנסים לעצב אותה מחדש. כל ערך הוא ניסיון לפרק מילה שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, ולבנות אותה מחדש בתוך חזון של חברה אחרת.

הקריאה בו מעוררת אצלי תחושה כפולה. מצד אחד יש כאן אינטלקטואליות מרשימה, ניסיון כן להתמודד עם מושגים כמו שותפות, דו קיום, רב תרבותיות, ולבחון מה הם באמת אומרים בתוך המציאות הישראלית. מצד שני יש רגעים שבהם אני מרגיש שהשפה מקדימה את המציאות בכמה צעדים טובים, כאילו המילים כבר חיות בעולם אחר, רגוע יותר, מאוזן יותר, כזה שעדיין לא קיים כאן.

הספר לא מסתפק בהצעת מושגים חדשים, הוא גם מבקר מושגים ישנים. הוא מערער על דו קיום במובן הפשטני שלו, מצביע על יחסי כוח, על חוסר סימטריה, על המקומות שבהם השפה עצמה מסתירה יותר משהיא מגלה. זה מהלך חכם, ולעיתים גם לא נוח, כי הוא מכריח אותי לבחון מחדש מילים שאני משתמש בהן בלי לחשוב עליהן יותר מדי.

אבל כאן גם מגיע הקושי הגדול שלי עם הספר. יש בו רגעים שבהם הניסיון לייצר שפה חדשה מוביל לטשטוש של הבדלים מהותיים. יש מקומות שבהם נוצרת תחושה של סימטריה שלא באמת קיימת, והמעבר הזה בין ניתוח מושגי לבין השלכות היסטוריות ופוליטיות מרגיש לי לעיתים חד מדי, כמעט קופצני.

זה לא מבטל את הספר, אבל זה כן מציב לו גבול ברור. כי שפה לבדה לא משנה מציאות. היא יכולה לפתוח אפשרות, לייצר סדק, אבל היא לא מחליפה כוח, אינטרסים, פחדים, זהויות.

ובכל זאת קשה לי לפטור את הלקסיקון הזה כעוד טקסט נאיבי. דווקא בגלל שהוא לא ישים כרגע, דווקא בגלל שהוא מתרחק מהשיח הרווח, יש בו ערך. הוא מסרב לקבל את המילים שאנחנו חיים בתוכן כמובן מאליו. הוא דורש לעצור, לשאול, לפרק.

באקלים הנוכחי, שבו השיח הציבורי נע לכיוון חד וברור, יש משהו כמעט חריג בניסיון לכתוב טקסט שמבקש לחשוב אחרת. לא בהכרח להסכים, אלא לחשוב.

אני לא קונה את החזון כפי שהוא מוצג כאן. הדרך אליו, אם בכלל קיימת, רחוקה מאוד. אבל אני כן מעריך את עצם הניסיון. לא כי הוא מציע פתרון, אלא כי הוא מנסה להזיז את נקודת המבט.

וזה אולי הדבר המרכזי שלקחתי מהקריאה, לא תשובות, אלא חוסר נוחות. וזה, במציאות שבה אנחנו חיים, לא מעט.