מחר הורסים את הבית / נתלי רשבסקי

מחר הורסים את הבית / נתלי רשבסקי
הוצאת עם עובד
320 עמודים

יש בספר הזה כל כך הרבה שכבות, כאילו אתה מקלף בצל ולא בצורה מטאפורית של קילוף,
הקילוף עצמו של שכבות הספר גם הוא משחרר כימיקלים של רגשות ואתה מרגיש שהספר הזה נכתב ממקום מאוד אישי.
קשה לפספס את זה.
אני לא מכיר את המחברת ומעולם לא קראתי טקסט שלה ועדיין הרגשתי צורך לחבק אותה לאחר קריאת הספר.

העלילה עצמה מתרחשת סביב ליבי, סטודנטית לקולנוע שמצלמת סרט גמר המבוסס על פרידה כואבת שחוותה. היא אוספת צוות, בוחרת שחקנית שתגלם אותה, וממקמת את הצילומים בווילה שעומדת להיהרס. רוב הספר מתנקז ללילה אחד של צילומים, לילה שבו העבודה על הסרט מתערבבת במסיבה, באלכוהול, במתחים בין הדמויות, ובמה שלא נאמר עד הסוף בין אנשים שמכירים אחד את השני יותר מדי טוב. ככל שהלילה מתקדם, גם הסיפור מתפרק. הגבולות בין מה שמצולם לבין מה שקורה באמת מתחילים להיעלם.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהתחושה הזאת לא מגיעה רק מהתוכן אלא מהמבנה. יש כאן תנועה מתמדת בין שכבות של זהות, עד לרגע שבו הן כמעט מתלכדות. ליבי מביימת את הסיפור שלה, נוגה משחקת את ליבי, ובאיזשהו שלב הרגשתי שלא מדובר רק בשתי דמויות אלא בדמות אחת שמתפרקת לגרסאות של עצמה.

וזה לא נעצר שם. התחושה היא שגם המחברת עצמה נמצאת בתוך המעגל הזה. כאילו ליבי היא כבר גרסה מעובדת שלה, ונוגה היא גרסה נוספת של ליבי. כמו מטריושקה ספרותית שבה כל שכבה מכילה את הקודמת אבל גם משנה אותה קצת.

זה יוצר חוויה מאוד לא יציבה. אתה קורא ולא בטוח למי אתה מקשיב. האם זה הזיכרון המקורי, האם זו הדרך שבה ליבי בוחרת לספר אותו, או האם זו הפרשנות של נוגה לדמות שהיא מגלמת. הגבולות לא רק מיטשטשים, הם מתמוססים.

מה שתפס אותי במיוחד הוא שהספר לא מנסה לייפות את התהליך הזה. להפך. הוא מראה עד כמה הניסיון לשלוט בטראומה דרך יצירה עלול דווקא להחריף אותה. ליבי חושבת שאם תביים את הסיפור שלה היא תוכל לסגור אותו, אבל ככל שהצילומים מתקדמים, משהו מתחיל לברוח לה מהידיים.

הבחירה למקם את רוב ההתרחשות בלילה אחד בווילה שעומדת להיהרס היא בחירה מדויקת. זה מרחב זמני, כמעט תיאטרלי, שבו הכול מתנקז. אתה מרגיש שהמקום עצמו מחזיק את הסיפור רק לזמן מוגבל, ושברגע שייגמר הלילה גם הזהויות יתפרקו מחדש.

יש כאן גם אומץ. לא כל סופר ביכורים מוכן להיכנס למקומות כל כך חשופים, ובטח לא דרך מבנה כל כך מורכב. אבל לצד זה יש רגעים שבהם המורכבות הזאת כמעט משתלטת. לפעמים הרגשתי שהרעיון מוביל את הדמויות ולא להפך.

ועדיין, זה לא מה שנשאר איתי. מה שנשאר הוא התחושה שמישהו ניסה לגעת באמת שלו דרך שכבות של ייצוג, ולא תמיד הצליח לשלוט במה שהוא גילה שם.

סיימתי את הספר עם תחושה לא פתורה, אבל גם עם הערכה גדולה. יש כאן קול אישי מאוד, חשוף מאוד, כזה שלא מתחבא מאחורי שלמות אלא נוגע ישירות בפצע. וזה, בעיניי, מה שהופך את הספר הזה למיוחד.