הקול הרדום / דולסה צ׳אקון

הקול הרדום / דולסה צ׳אקון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
295 עמודים
מספרדית: אורית עוזיאל

מלחמת האזרחים בספרד היא אחד האירועים המשמעותיים במאה העשרים באירופה
ולפעמים זה נדמה שכמעט ולא מדברים עליה כאן בישראל או לא מכירים אותה מספיק.
אבל הספר החשוב והנהדר הזה נותן לנו נקודת מבט חשובה על התקופה האפלה הזו בתולדות ספרד
ובעיקר קול חשוב.
קולן של הנשים
עדויות של נשים.

כבר מן העמודים הראשונים הרגשתי שאני לא נכנס לעוד רומן היסטורי שמנסה לספר סיפור גדול דרך דמות אחת, אלא למשהו אחר לגמרי. משהו שקט יותר, מפורק יותר, ובמובן מסוים גם אמיתי יותר. זה לא ספר שמבקש להרשים בעלילה, אלא ספר שמבקש להקשיב. וההקשבה הזו, לקולות שנדחקו לשוליים של ההיסטוריה, היא שמחזיקה אותו.

העלילה נפרשת סביב קבוצת נשים הכלואות בכלא ונטאס במדריד, בשנים שלאחר ניצחון פרנקו. הורטנסיה, צעירה בהריון שממתינה לגזר דינה, אלווירה הצעירה שמנסה לשמור על צלם אנוש בתוך חקירות ועינויים, ותומאסה ורמה שמייצגות קולות שונים של עמידה והתפרקות. במקביל מתנהל גם סיפורה של פפה, אחותה של הורטנסיה, שחיה מחוץ לכלא ומנסה לשרוד, לאהוב, ולהישאר נאמנה למי שנשארו מאחור. הסיפורים נשזרים זה בזה, לא כקו עלילתי אחד ברור אלא כרשת של חיים שנשברו וניסו להיאסף מחדש.

מה שתפס אותי במיוחד הוא הדרך שבה צ׳אקון בוחרת לספר את הסיפור. היא לא רודפת דרמה, לא מגבירה את הווליום. להפך. היא כותבת באיפוק, כמעט בלחישה. אבל דווקא מתוך הלחישה הזו עולה עוצמה גדולה יותר. רגעים קטנים כמו כפפה ממולאת בגרגרי חומוס, מכתב שנאכל כדי שלא ייתפס, או שיחה שנקטעת מול סורגי ברזל, הופכים להיות מוקדי הכאב האמיתיים של הספר.

יש כאן משהו שמרגיש כמו עדות, אבל זו לא עדות יבשה. זו פרוזה שיודעת היטב שהיא ספרות, ובכל זאת מצליחה לשמור על תחושת אמת. לא כי הכול קרה בדיוק כך, אלא כי התחושה האנושית מדויקת. הפחד, הרעב, הקור, ובעיקר הניסיון לשמור על זהות בתוך מנגנון שמנסה למחוק אותה.

הקול הנשי כאן אינו רק נושא, הוא מבנה. העולם כולו מסופר דרך הגוף הנשי, דרך הריון, דרך אובדן, דרך קשרים בין נשים. הגברים נוכחים, אבל לרוב דרך היעדרם. דרך געגוע, דרך זיכרון, דרך מכתבים. זה יוצר היפוך מעניין, שבו הסיפור הגדול של המלחמה נדחק לרקע, ומה שנשאר במרכז הוא החיים עצמם.

ובכל זאת, חשוב להגיד, יש רגעים שבהם הספר כמעט נזהר מדי. החלוקה בין טוב לרע ברורה יחסית, ואין הרבה אזורים אפורים. זה משרת את האמירה, אבל גם קצת מצמצם את המורכבות שהייתי מצפה לה. החיים תחת דיקטטורה הם לא תמיד חד משמעיים כל כך.

אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, הספר הזה נשאר איתי. לא בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל איך שהוא גורם להרגיש. הוא לא מנסה לזעזע בכוח, אלא מצטבר לאט, כמעט בלי שתשים לב, עד שאתה מבין שאתה כבר בפנים.

זה לא ספר שקוראים בשביל לברוח מהמציאות. זה ספר שנשאר קרוב מאוד אליה. ספר שמזכיר שיש קולות שנשארים רדומים לא כי אין להם מה לומר, אלא כי לא היה מי שיקשיב.