6:29 / עמוס הראל

6:29 / עמוס הראל
כנרת זמורה
413 עמודים

היום מציינים 1000 ימים לתאריך המקולל ההוא, לשבת השחורה ההיא ב7.10.23.
ודווקא בגלל זה החלטתי לכתוב היום את הסקירה לספר החשוב הזה.
דווקא היום ודווקא כי כולנו עדיין מחכים להקמת וועדת חקירה ממלכתית שפשוט לא נקבעת והתחושה היא שיש מי שזה נוח לו שזה המצב.
אני חושב שמה שכתוב בספר לא יפתיע אף אחד ועדיין זהו אולי אחד הספרים הכי חשובים שתקראו על היום ההוא שבו נרצחו ונחטפו לנו אזרחים רבים.

עמוס הראל אינו מנסה לזעזע אותנו בגילויים מסעירים או לחשוף מסמך סודי שישנה את כל מה שחשבנו. להפך. רוב העובדות כבר פורסמו לאורך החודשים האחרונים בתחקירים עיתונאיים, בעדויות של שורדים, בתחקירי צה"ל ובחשיפות שונות. אבל דווקא משום שהמידע פוזר בין מאות כתבות ואלפי שעות שידור, היה צורך בספר שיעשה סדר. ספר שיאסוף את כל החלקים, יחבר ביניהם ויציג תמונה אחת ברורה, כרונולוגית ומעמיקה. זה בדיוק מה שהראל עושה.

הספר מתחיל עוד לפני הירייה הראשונה. הוא חוזר אל תפיסות היסוד, אל הקונספציה, אל השאננות, אל האמונה שחמאס מורתע ועסוק בשיפור מצבה הכלכלי של הרצועה. משם הוא עובר אל הימים האחרונים שלפני המתקפה, אל הסימנים שהופיעו בזה אחר זה, אל ההתרעות, אל כרטיסי הסים, אל התצפיתניות שזיהו תנועות חריגות ואל ההחלטות שהתקבלו או שלא התקבלו. לאחר מכן מגיע התיאור המדויק של בוקר שבעה באוקטובר, שעה אחר שעה, ולאורך המשך הספר הראל ממשיך אל ימי הלחימה הראשונים, קבלת ההחלטות והמערכת שניסתה להבין את גודל האסון תוך כדי תנועה.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא רמת היסודיות. כמעט כל פרק נשען על מספר רב של מקורות, עדויות ותחקירים, והתחושה היא שהמחבר השקיע מאמץ עצום כדי להצליב מידע ולא להסתפק בגרסה אחת. גם כאשר הוא מבקר את המערכת, הוא משתדל להסביר כיצד התקבלו ההחלטות ולא רק להצביע על האשמים. בעיני זו כתיבה עיתונאית במיטבה.

לא פחות חשוב, הראל אינו שוכח לרגע שמאחורי כל דיון מודיעיני וכל מפת קרב עומדים בני אדם. התצפיתניות, הלוחמים, אנשי כיתות הכוננות, תושבי העוטף והחטופים אינם הופכים לנתונים סטטיסטיים. הם נשארים אנשים. דווקא השילוב בין הניתוח הקר והמדויק לבין הסיפורים האישיים מעניק לספר עוצמה רגשית גדולה מאוד.

יש מי שיחפש כאן חשיפות דרמטיות חדשות ועלול להתאכזב. בעיני זו כלל אינה חולשה. הערך האמיתי של הספר נמצא ביכולת שלו להפוך כאוס עצום לרצף ברור של אירועים. להבין לא רק מה קרה, אלא גם כיצד שורה ארוכה של הנחות שגויות, כשלים קטנים והחלטות שלא התקבלו בזמן התחברו יחד לאחד האסונות הגדולים בתולדות המדינה.

קראתי לא מעט ספרי עיון שעוסקים במלחמות, במודיעין ובאירועים היסטוריים. לא רבים מהם הצליחו לגרום לי לעצור מדי כמה עמודים, להניח את הספר בצד ולחשוב. לא בגלל דרמה ספרותית, אלא בגלל ההבנה הכואבת שאפשר לראות כיצד האסון מתקרב, שלב אחר שלב, מבלי שאיש מצליח לעצור אותו.

אני מקווה שיום אחד תקום גם ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את התמונה ותספק תשובות נוספות. עד אז, נדמה לי שספרו של עמוס הראל הוא אחד הניסיונות הרציניים, המקיפים והחשובים ביותר להבין את היום ששינה את כולנו. בעיני זו אינה רק המלצה על ספר עיון מצוין, אלא גם קריאה לזכור, ללמוד ולוודא שהשאלות הקשות לא יישכחו גם כאשר הכותרות כבר יתחלפו.