עד מתי שצריך / אליסף בוק

עד מתי שצריך / אליסף בוק
הוצאת קינמון
264 עמודים

יצא לי להכיר בחיי נערי קצה, יצא לי להכיר אותם בפנימיות.
העבודה החינוכית איתם היא משהו שמשאיר בך משהו, גם אצל החניך, גם אצל המדריך.
העבודה החינוכית היא כזו שמחייבת קשר אישי עמוק וחזק וליווי כזה שהוא עוצמתי וצמוד יותר מחינוך רגיל לכאורה.
אמנם לא עסקתי הלכה למעשה בחינוך של נערי קצה אבל אני מכיר את העבודה איתם במסגרות השונות.
אליסף בוק מביא לנו חווייה כזו שמקורה במפגש וליווי של חונך וחניך וההשלכות שלה בהמשך החיים.

כבר מהפתיחה של הספר, כשהדמות המרכזית מגיעה לתת עדות אופי בבית משפט, ברור שלא מדובר כאן בעוד סיפור על הצלחה חינוכית. יש כאן משהו שממשיך להתגלגל גם אחרי מה שאמור היה להיות הסוף הטוב. הקשר בין אלי לבין שרון לא נגמר כשהנער מתבגר, אלא דווקא מסתבך יותר כשהחיים האמיתיים נכנסים לתמונה.

מה שעובד בספר הוא התחושה שהוא נכתב מתוך מקום אמיתי. לא מתוך רעיון אלא מתוך חוויה. יש רגעים שבהם זה מורגש מאוד, במיוחד כשהסיפור נוגע בהתלבטות, באשמה, בתחושה שאולי פספסת משהו בדרך. אלו רגעים שיש בהם כנות, והם אלה שמחזיקים את הקריאה.

אבל לצד זה, יש גם תחושה שהספר נאחז ברעיון שהוא עצמו מנסה לבחון. הרעיון שלא מוותרים. שאלי צריך להיות שם. שזה תפקידו. במקומות מסוימים זה מדויק, אבל במקומות אחרים זה מרגיש כמו עמדה שמונחת מראש ולא באמת מתערערת. דווקא השאלה עד איפה ממשיכים ללוות אדם, ועד מתי האחריות הזו כבר הופכת למשהו אחר, לא תמיד מקבלת את המורכבות שהיא דורשת.

שרון כדמות הוא המקום שבו הספר חי באמת. יש בו משהו לא יציב, לא פתור, כזה שלא נותן לך להרגיש בנוח. הוא לא רק קורבן של נסיבות אלא גם מי שמקבל החלטות, לפעמים הרסניות. ברגעים האלה הספר מצליח להתרחק מהמסגרת החינוכית ולהפוך לסיפור אנושי מורכב יותר.

הקשר בין השניים נע כל הזמן בין קרבה עמוקה לבין תלות שקשה להתעלם ממנה. יש רגעים שבהם הרגשתי שאלי לא רק מנסה לעזור לשרון, אלא גם נאחז בו. כאילו עצם היכולת להמשיך להיות עבורו שם נותנת משמעות גם לו עצמו. זו מחשבה שהספר נוגע בה בעדינות, אבל לא תמיד מעז ללכת איתה עד הסוף.

גם הכתיבה עצמה נעה בין שני מצבים. יש בה פשטות שעובדת היטב ברגעים האישיים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם היא נופלת למילים גדולות מדי, כאלה שמנסות לסכם את מה שהסיפור כבר הראה. במקומות האלה היא קצת מחלישה את מה שכבר היה שם.

מה שנשאר איתי אחרי הקריאה זו לא תחושת השראה אלא שאלה. עד כמה באמת אפשר להיות שם עבור אדם אחר. והאם יש רגע שבו עצם הניסיון לא לוותר כבר הופך לעיוורון.

זה ספר שיש בו כוח, בעיקר בגלל המקום האישי שממנו הוא נכתב. הוא מצליח לגעת, אבל לא תמיד מצליח לערער עד הסוף. ובכל זאת, גם כשהוא לא הולך עד הקצה, הוא משאיר אותך עם משהו שלא נסגר. אולי כי גם בחיים עצמם אין לזה סגירה.