מחברת פרידה, דגים / מיטל זהר

מחברת פרידה, דגים / מיטל זהר
הקיבוץ המאוחד
118 עמודים

אני זוכר לחיוב את הספר הקודם שקראתי ממיטל זהר, הממואר נבדה.
זוכר את הכתיבה הנהדרת והחושפנית שלה ובעיקר את איכויות הכתיבה וגם כאן, בצמד הנובלות האלו שהם בעצם יומנים אישיים שמתארים התמודדויות מורכבות האיכויות האלו ניכרות.
אבל לפני שנצלול פנימה אני רוצה לומר משהו על הכריכה ועל הבחירה העיצובית שלה.
כשהחזקתי את הספר ביד הבנתי את נימוק הבחירה בכריכה נקיה, מינימליסטית, מחוספסת עם שמות היומנים בלבד עליהם. העיצוב כמו גם הבחירה בנייר הספציפי הזה לכריכה מזכיר מחברת, מהמחברות הפשוטות האלו שבהם כותבים באופן אותנטי מה שעובר לנו בראש.
ומיטל מנסה לשדר לנו את האותנטיות הזו של כתיבה במחברת.
האם זה עובד? כן. חד משמעית עובד.

שתי הנובלות, מחברת פרידה ודגים, שונות מאוד זו מזו מבחינת האירועים המתוארים בהן, אך הן מחוברות זו לזו בקול הכתיבה. בשתיהן מיטל זהר בוחרת לוותר כמעט לחלוטין על עלילה במובן המקובל של המילה. במקום זאת היא מגישה לנו יומן, אוסף של רגעים קטנים, מחשבות, חלומות, זיכרונות ושברי ימים, שמהם נבנית לאט תמונה שלמה.

מחברת פרידה עוסקת בהתפרקות של זוגיות ארוכה. זהו אינו סיפור על מי צודקת ומי אשמה, אלא על התחושה המטלטלת של אובדן הבית. ככל שהקריאה מתקדמת הבנתי שהבית איננו רק קירות או כתובת, אלא מקום פנימי. החיפוש אחר דירה חדשה הופך לחיפוש אחר עוגן, אחר זהות שנשמטה. יש שם לא מעט רגעים כואבים, אבל גם הומור קטן ואנושי שמופיע בדיוק ברגעים הנכונים ומונע מהטקסט לשקוע ברחמים עצמיים.

דגים, הנובלה השנייה, כבר לוקחת את הכתיבה למקום אחר. כאן זהר מתמודדת עם מחלת הסרטן, כאשר ברקע גם אירועי השבעה באוקטובר. השילוב בין ההתמודדות האישית לבין המציאות הישראלית הקשה אינו מרגיש מאולץ. להפך. הוא מדגיש עד כמה החיים ממשיכים להתקיים במקביל, גם כשהעולם הפרטי וגם העולם שבחוץ מתפרקים באותו הזמן.

מה שהרשים אותי יותר מכל הוא הכתיבה עצמה. זהר אינה מחפשת משפטים גדולים או דרמטיים. היא יודעת לעצור דווקא על הרגעים הקטנים, על ספסל, דירה, חלום, כלב שרץ על החוף או ציור של דגים בבית החולים. מתוך הפרטים האלו היא בונה רגש אמיתי. זו כתיבה שמצליחה להיות אינטימית מאוד בלי להפוך לווידוי מתאמץ ובלי להיגרר לפאתוס.

יכול להיות שמי שמחפש עלילה רחבה או קצב מהיר ירגיש שחסר כאן משהו. אחרי הכול מדובר ביומנים, והם מתקדמים בקצב של החיים עצמם. אבל עבורי זו הייתה בדיוק החוזקה של הספר. הוא אינו מנסה לרגש בכוח. הוא נותן לקורא להתקרב לאט, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולמה של הכותבת.

זהו ספר קטן בהיקפו, אבל גדול ברגישות שלו. ובעיקר הוא מזכיר עד כמה מיטל זהר היא קול ספרותי ייחודי, כזה שיודע לקחת את החוויות האישיות ביותר ולהפוך אותן ליצירה שנוגעת גם במי שמעולם לא חווה את אותן נסיבות בדיוק. אחרי נבדה, גם הספר הזה רק חיזק אצלי את התחושה שמדובר באחת הכותבות המעניינות שפועלות כיום בספרות הישראלית.