גנים בימי מלחמה /תיאודור צ'ריץ'

גנים בימי מלחמה /תיאודור צ'ריץ'
הוצאת תשע נשמות
129 עמודים
מצרפתית: אריקה מחיה

זה די מעניין הספר הזה בהקשר שלנו אפילו.
אני חובב גינון ומנסה לטפח גינה קטנה, נכון שזה לא עומד בהשוואה לגנים הנהדרים שהמחבר מציג לנו אבל דווקא בימי מלחמה מקומית או אזורית אני מוצא את עצמי שוקע יותר ויותר בטבע הקטן שיש לי ובשקט שזה נותן.
אם אני מתבונן בכריכה היפה הזו של הספר ובאיורים הנהדרים של ניקו אריספה אני מוצא את אותו דיסוננס של שקט כיאוטי, יופי והרמוניה בעולם צועק וקקפוני של הרס וחורבן.

זה ספר דק יחסית, אבל לא כזה שמרגיש קטן. להפך, יש בו תחושת צפיפות מחשבתית, כאילו כל עמוד מבקש לעצור אותך רגע. לא כדי להרשים אלא כדי שתתבונן. תיאודור צ’ריץ’ לא מנסה לספר סיפור במובן הרגיל. אין כאן עלילה שמתקדמת אלא תנועה איטית בין מקומות, בין גנים, בין אנשים שעובדים בהם או פשוט חולפים דרכם.

המסגרת הביוגרפית כן קיימת. צעיר שנמלט ממלחמה, נודד באירופה, מתפרנס מעבודות מזדמנות. אבל היא כמעט נסוגה הצידה. מה שנשאר במרכז הוא המבט. מבט עיקש, לפעמים כמעט קר, שמנסה להבין מה הופך גן למקום חי. לא רק מבחינת צמחים אלא מבחינת בחירה אנושית.

בכל גן הוא מחפש משהו אחר. לפעמים זה סדר. לפעמים דווקא היעדר סדר. לפעמים החלטה קטנה כמו אם לשים גדר או להשאיר את המקום פתוח לרוח. הדברים האלו נשמעים שוליים אבל אצלו הם הופכים לשאלות על אחריות, על שליטה, על היחס בין האדם לסביבה שהוא יוצר לעצמו.

מה שעבד לי במיוחד זה הרגעים שבהם הוא לא מסביר. כשהוא פשוט מתאר. אבן שמונחת במקום מסוים. פרחים שגדלים בתוך קרקע עוינת. גן שנראה כמעט כמו שטח נטוש ובכל זאת מתקיים. ברגעים האלה אתה מרגיש שיש כאן מחשבה שלא צריכה מילים גדולות. היא כבר נמצאת בדברים עצמם.

מצד שני, יש גם רגעים שבהם הוא כן נמשך להסבר. שם הספר נחלש בעיניי. כשהוא מנסה לנסח אמירות כלליות על חיים, על זמן, על משמעות. זה לא רע, אבל זה פחות חד. דווקא הפשטות שלו, כשהיא נשארת נאמנה למה שנמצא מול העיניים, היא הכוח האמיתי של הספר.

אי אפשר להתעלם מהקשר בין גנים למוות שעובר לכל אורך הקריאה. לא באופן דרמטי או מטיף, אלא כמעט כעובדה. גן הוא מקום של חיים, אבל גם של זיכרון. של מחזוריות. של דברים שצומחים ונעלמים. בתוך זה יש משהו שמרגיש מאוד רלוונטי גם למציאות שלנו, בלי שהספר ינסה להיות אקטואלי במובן הישיר.

אולי זו הסיבה שהוא עובד דווקא עכשיו. לא כי הוא מציע פתרון, אלא כי הוא מציע פעולה קטנה. להתבונן. לטפל. להמשיך לגדל משהו גם כשהעולם מסביב רועש.

ובכל זאת, אני לא בטוח שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש סיפור ברור או דרמה יתאכזב. יש כאן איטיות מכוונת, חזרתיות מסוימת, ולפעמים תחושה שהוא נע באותו מעגל. אבל מי שמוכן להישאר בתוך הקצב הזה, ימצא בו משהו מדויק מאוד.

עבורי, כחובב גינון, זה היה מפגש מעניין. לא כי למדתי משהו חדש על צמחים, אלא כי קיבלתי זווית אחרת על מה שאני כבר עושה. פעולה יומיומית, כמעט טכנית, יכולה להיות גם בחירה. לא גדולה ולא הירואית. פשוט עקבית.

וזה אולי הדבר שהספר הזה מציע בסופו של דבר. לא יופי לשם יופי. אלא התעקשות שקטה לייצר אותו, גם כשאין שום הבטחה שהוא יחזיק מעמד.