גרעינית / נדב וולך

גרעינית / נדב וולך
הוצאת פטל
179 עמודים

כמה כח יש לכריכה ולצילום והבחירה בצילום מלמדת כה הרבה על הספר.
כך גם בממואר הנוגע ללב הזה של נדב וולך.
דמות הילד בתחפושת הליצן בצילום על רקע נופי הדרום וחצי חיוך חמוץ שכזה.
זה צילום שלא נבחר במקרה ובאקראי מתוך האלבום, יש לו משמעות וכח וזה ממש סוחף אותנו לתוך הסיפור.

כבר בעמודים הראשונים הרגשתי שהספר הזה לא מבקש להקל עלי. וולך לא מסביר ולא מרכך, הוא מניח סצנות, לפעמים קטנות לכאורה, ונותן להן לפעול לבד. ילד שסופר סורגים, ענפים, מרפסות, ואז פתאום הגוף בוגד בו, והעונש מגיע. אין דרמה מיותרת, אין ניסיון לייצר רחמים. דווקא הפשטות הזו, כמעט קרירות, היא זו שמכניסה אותי עמוק יותר פנימה.

יש כאן כתיבה שמתחזה לפשוטה אך בפועל היא מדויקת מאוד. מנגנון הספירה, הדמיון, ההומור, כל אלו אינם קישוטים אלא דרכי הישרדות. הילד בונה לעצמו סדר בתוך עולם שאין בו יציבות. הוא ממציא לעצמו יצור בארון, הוא מודד מרחקים וזמנים, הוא נאחז בפרטים הקטנים כדי לא להתפרק. התחושה היא של מבט מבפנים ומבחוץ בו זמנית, ילד שחווה ובמקביל כבר מתבונן בעצמו.

הדמות המרכזית בחייו היא האב, ודמות זו נכתבת באופן מורכב ולא נוח. זה לא אב אלים בלבד, אלא גם מקור לאישור, לרגעי חסד, למשפטים קטנים שנצרבים עמוק. המשחקים בחדר האימונים, הקריאות, הטפיחה על הראש, כל אלו מתקיימים לצד פחד, השפלה ובלבול. אין כאן הפרדה נוחה בין טוב לרע, וזה אחד הדברים החזקים בספר. הילד רוצה את אהבתו של האב גם כשהוא מפחד ממנו, והסתירה הזו לא נפתרת.

ההומור הוא מרכיב מפתיע. לא הומור שמקל, אלא כזה שמחדד את האבסורד. יש רגעים שבהם מצאתי את עצמי מחייך ואז מיד נעצר, כי מה שמסתתר מתחת לבדיחה קשה מאוד. השילוב הזה בין קלילות רגעית לכאב עמוק עובד היטב ברבים מהקטעים ונותן לטקסט תנועה.

יחד עם זאת, ככל שהתקדמתי הרגשתי שהספר נשען לעיתים על אותם מנגנונים שוב ושוב. ההתבוננות בפרטים, המעבר החד לאלימות, השימוש בהומור, כל אלו חזקים מאוד בתחילה, אך יש רגעים שבהם הם נעשים צפויים. המבנה האפיזודי, שבו כל פרק מתמקד ברגע אחר מתוך אותה ילדות, מדגיש את זה עוד יותר. מצד אחד יש כאן הצטברות של חוויה, מצד שני לעיתים חסר שינוי משמעותי שיערער את הדפוס שנבנה.

ובכל זאת, יש כאן קול ייחודי. וולך מצליח לכתוב על ילדות קשה מבלי להפוך אותה למניפולציה רגשית. הוא לא מבקש אמפתיה, והוא גם לא בורח מהכאב. הוא פשוט מניח אותו, לפעמים בלחישה, ולפעמים דרך סצנות שקשה לשכוח. מתוך זה נבנית תמונה של ילד שמוצא דרכים להחזיק את עצמו, וגם של אדם בוגר שמביט לאחור ומנסה להבין מאיזה גרעין צמח.

זה לא ספר מושלם, אבל זה ספר שיש בו אמת, ובלא מעט רגעים גם עוצמה שלא מרפה.