המוסד השמיימי / אייזיק אסימוב

המוסד השמיימי / אייזיק אסימוב
הוצאת כתר
278 עמודים
מאנגלית: עמוס גפן

תמיד קשה לכתוב על קלאסיקת מדע בדיוני שכל כך הרבה נכתב עליה ובכל זאת, לחזור לאסימוב ולסדרת המוסד אותה עדיין לא קראתי זו חוויה.
אבל לפני שניגש לתוכן הספר בא לי לרגע להתייחס לעיצוב הכריכה.
איזה כיף להחזיק ספר שמעוצב כל כך יפה וכל כך מושך.
כריכה טובה שמעוצבת כל כך טוב עושה חשק לקרוא וגם שאר הסדרה שיצאה מחדש מעוצבת כך וזה נפלא בעיני.
ואחרי שדיברנו על הכריכה בואו נצלול פנימה לעלילה למי שמכיר ולמי שרוצה להכיר.

האימפריה הגלקטית שולטת כבר אלפי שנים במיליוני עולמות ונראית יציבה מאי פעם. אלא שהמתמטיקאי הארי סלדון מפתח תחום מחקר חדש שמאפשר לחזות את התנהגותן של אוכלוסיות ענק לאורך תקופות ארוכות. לפי חישוביו, האימפריה עומדת לקרוס, ועמה יבואו אלפי שנות חושך וברבריות. כדי לקצר את התקופה הזו הוא מקים את המוסד, מרכז ידע קטן בקצה הגלקסיה שאמור לשמר את הישגי האנושות ולהניח את היסודות לעתיד חדש.

מהר מאוד הבנתי שזה אינו ספר שמנסה להרשים בקרבות חלל או בטכנולוגיות עתידניות. אסימוב בוחר בדרך אחרת. הוא בונה עולם שלם באמצעות רעיונות. כמעט כל פרק מציג משבר חדש, פוליטי, חברתי או דתי, והפתרון מגיע לא באמצעות כוח אלא באמצעות מחשבה, תכנון ויכולת להבין כיצד בני אדם וחברות פועלים.

אהבתי במיוחד את העובדה שהספר כמעט ואינו נשען על גיבור אחד. הדמויות מתחלפות, השנים חולפות, ומה שנשאר במרכז הוא הרעיון הגדול. יש בזה משהו נועז גם היום, ובוודאי כשחושבים שהספר נכתב לפני יותר משבעים שנה. התחושה היא שהדמות הראשית האמיתית היא ההיסטוריה עצמה.

אפשר בהחלט להרגיש את גילו של הספר. חלק מהדמויות אינן עמוקות במיוחד, הדיאלוגים לעיתים ישירים מאוד, ויש רגעים שבהם העלילה ממהרת אל הרעיון הבא. ובכל זאת, דווקא הפשטות הזו מאפשרת לרעיונות של אסימוב לבלוט. הם נשארו מסקרנים ורלוונטיים גם אחרי עשרות שנים.

הדבר שהכי נהניתי ממנו היה תחושת הגילוי. בכל פעם שהייתי בטוח שהבנתי לאן הסיפור הולך, אסימוב הרחיב עוד קצת את היריעה וגרם לי להסתכל על התמונה הגדולה יותר. הרגשתי שאני לא רק קורא רומן, אלא מביט בניסוי מחשבתי עצום על עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות.

אני מבין היטב למה המוסד השמיימי נחשב לאחת מאבני היסוד של המדע הבדיוני. לא רק בגלל ההשפעה האדירה שלו על סופרים שבאו אחריו, אלא משום שהוא עדיין מצליח לעורר סקרנות, מחשבה ובעיקר רצון להמשיך מיד אל הספר הבא. מבחינתי זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לספר ראשון בסדרה.