השד של מקסוול / סטיבן הול

השד של מקסוול / סטיבן הול
מחברות לספרות
300 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

איזה ספר מאתגר לכתוב עליו.
באמת שאני לא יודע מה יותר מאתגר, לקרוא אותו או לכתוב עליו.
אני אחד שאוהב ואף מחפש ספרים מאתגרים, יש בזה משהו שכקורא גורם לי לחשוב על המשמעות של ספרות ועל המשמעות של קריאה שהיא לא תמיד נוחה.
אבל אחת השאלות היא למי המחבר מייעד את הקריאה
לכאורה מותחן שמאחוריו אמירה פילוסופית
ומבוסס על פרדוקס בפיזיקה ועד כאן הכל טוב. יש רעיון, יש עלילה ויש מתח שמובנה באופן מעניין. אבל כאן מתחיל האתגר האמיתי.

כי בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מתקדם בתוך הסיפור אלא מסתובב בתוכו. כאילו נכנסתי למבוך שבו אני כן מזהה שיש היגיון, אבל הוא לא תמיד נגיש לי. היו רגעים שהרגשתי שאני מפענח משהו, שהספר נפתח, ואז הגיעו קטעים שבהם איבדתי את החוט לחלוטין. מצאתי את עצמי חוזר אחורה, מנסה להבין איפה פספסתי, האם יש כאן דפוס שלא זיהיתי או שמא הדפוס עצמו לא יציב. זה כבר לא רק אתגר אלא תחושה של נתק, וחבל, כי אני כן קורא שמוכן לעבוד קשה בשביל ספר.

מבחינת עלילה, הסיפור עוקב אחרי תומס קווין, סופר שלא ממש הצליח לפרוץ, שמקבל יום אחד הודעה מאביו שנפטר לפני שנים. מכאן מתחיל להיפתח סיפור שמערב דמויות מהעבר, סופר מסתורי נוסף, ורצף אירועים שמטשטש את הגבול בין מציאות, זיכרון וטקסט. זה מתחיל כמו מותחן עם הוק ברור, יש שאלה, יש חקירה, יש תחושת סכנה, אבל לאט לאט העלילה עצמה מתפזרת לטובת רעיונות, סטיות, קטעים כמעט עיוניים. יש כאן סיפור, אבל הוא לא תמיד במרכז, ולעיתים נדמה שהוא רק כלי להחזיק את המחשבה שמאחוריו.

והמחשבה הזו אכן מעניינת. הספר נשען על רעיון של אנטרופיה, של מעבר מסדר לאי סדר, ועל כוחו של מידע, זיכרון ושפה. הוא עוסק בשאלה מה קורה לזהות שלנו כשהיא מתפרקת, ואיך מילים וסיפורים לא רק מתארים את העולם אלא גם יוצרים אותו. יש כאן גם שכבה מטא ספרותית חזקה מאוד, עיסוק בקריאה עצמה, בכתיבה, במבנה של סיפורים וביכולת שלהם להשפיע על המציאות. זה רעיון חזק, אפילו מרשים, ויש רגעים שבהם הוא עובד מצוין.

אבל כאן בדיוק הבעיה. הרעיון כל כך דומיננטי שהוא לפעמים בא על חשבון הקריאה. במקום להעמיק את החוויה הוא מעמיס עליה. יש תחושה שהספר פונה לקורא מאוד מסוים, כזה שמוכן לקריאה כמעט חוקרת, ולא בטוח שהוא באמת מכין את הקורא לזה מההתחלה. הוא מתחיל כסיפור, אבל בהמשך משנה את הכללים.

אני כן מעריך את השאיפה, את הניסיון לעשות משהו אחר, את הכתיבה שהיא לא פעם יפה ומדויקת. אבל בסופו של דבר, עם כל הרצון להתחבר ולהבין, הרגשתי שבשלב מסוים נתקעתי באחד הקירות של המבוך הזה ולא הצלחתי למצוא נתיב ברור החוצה.

זה ספר שמאתגר את הקורא, אבל לא תמיד מתגמל אותו על המאמץ.