שבויה במשימה / שושן הרן

שבויה במשימה / שושן הרן
הוצאת ידיעות ספרים
240 עמודים

אני קורא הרבה מאוד ספרים על טבח ה7.10.23 אבל זהו הספר הראשון שאני קורא שנכתב על ידי שבוי או שבויה.
אני מאמין שאגיע גם לאחרים והספר הזה שהגיע אלי סקרן אותי מאוד.
שושן הרן היא פעילה חברתית פוליטית אקטיבית מאוד, חיה את הסכסוך, חיה בתקשורת עם האנשים מהצד השני של הגדר וזה הופך את הספר הזה להרבה יותר מספר עדות, זה הופך לספר של אישה שעברה חוויה שמטלטלת לא רק את עולמה החיצוני, את מה שעברה המשפחה, את מה שעבר הקיבוץ שלה.
שושן הרן עברה חוויה שמשנה מציאות פנימית, משנה תפיסות עולם וגרמה לה לראות אחרת את כל מה שהיא חשבה והאמינה בו.

כבר מן הפרק הראשון ברור שלא מדובר רק בתיעוד של שבי. הרן לוקחת אותנו אל חדר סגור בעזה, אל מזרנים על רצפה קרה, אל ילדים שישנים ליד קלצניקובים ורימונים. אבל היא לא כותבת כדי לזעזע בלבד. היא כותבת כדי להבין. בתוך המרחב המצומצם הזה מתנהלים לא רק מאבקי הישרדות אלא גם דיאלוגים טעונים עם אחד השובים. שם, במפגש הבלתי אפשרי בין אישה שבויה לטרוריסט שמחזיק בגורלה, מתרחש השבר האמיתי.

ואז היא חוזרת אחורה, אל העולם שלפני. אל בארי של הליכות הבוקר, של שדות תפוחי אדמה, של שיר חלוצי שמתנגן בראש, של אמונה בצבא ובטכנולוגיה, של אירועי נשים שמאמינות בשלום. המעבר הזה חד וכואב. הקורא יודע מה יקרה בעוד ימים ספורים, והפער בין האופטימיות השקטה של תחילת אוקטובר לבין האימה שעתידה לבוא צורב כמעט פיזית.

כאן נמצא לב הספר. זהו לא רק סיפור על חטיפה. זהו סיפור על קריסת תחושת הביטחון ועל סדק עמוק באתוס. הרן מציגה את עצמה כאישה שחיה כל חייה בתוך עשייה אזרחית, בתוך ניסיון לבנות גשרים, בתוך אמונה שדיאלוג אפשרי. ואז מגיעה מציאות שמעמידה את האמונה הזו במבחן אכזרי.

מה שמרשים אותי הוא שהיא לא בורחת מהממד הפוליטי. היא לא מסתתרת מאחורי תיאור רגשי בלבד. אחרי השחרור היא יוצאת למאבק בינלאומי למען החטופים, מזהה מערכה תודעתית עולמית, מדברת על אנטישמיות ועל אטימות, ועל תחושת הפקרה קשה מול קריסת ההגנה. יש כאן זעם. יש כאן תסכול. יש כאן דרישה ברורה לאחריות.

ובכל זאת, היא לא מתהפכת. היא לא מוחקת את עצמה שלפני. היא מפוכחת יותר, נוקשה יותר בהבנת האידאולוגיה שעומדת מולה, אבל היא אינה נגררת לשנאה גורפת. המתח הזה בין כאב עצום לבין סירוב לוותר על מורכבות אנושית מלווה את הספר לכל אורכו. זה מתח לא נוח, אבל דווקא לכן הוא אמין.

מבחינה ספרותית, הרן כותבת בשפה ישירה ובהירה. אין כאן תחכום לשוני מיותר ואין יומרה ספרותית גבוהה. לעיתים הסמליות גלויה מאוד, אולי אפילו מודעת מדי לעצמה, אבל במקרה הזה היא משרתת את הסיפור. המבנה של לפני ואחרי עובד היטב, יוצר ניגוד חד שמחדד את גודל השבר.

מה שהכאיב לי במיוחד הוא תחושת ההפקרה שהיא מתארת. החיבוק אחרי השחרור, הדאגה לפרטים הקטנים, כל אלה אינם מוחקים את השאלה הפשוטה והקשה, איפה היתה ההגנה כשבאמת נדרשה. הספר אינו מניפסט, אבל הוא גם לא מסתפק בעדות פרטית. הוא מבקש להבין איך זה קרה ומה המשמעות של זה עבורנו כחברה.

סיימתי את הקריאה בתחושה כבדה אך גם צלולה יותר. שבויה במשימה הוא ספר עצוב מאוד, אבל הוא גם ספר מפוכח. הוא מזכיר שהשבעה באוקטובר אינו רק אירוע ביטחוני אלא רעידת אדמה תודעתית. עבור שושן הרן זו היתה קריסה של עולם מוכר ובנייה מחודשת של זהות בתוך מציאות אכזרית.

ואולי זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך משמעותי בעיני, הוא לא רק מספר מה קרה, הוא מנסה לברר מי אנחנו אחרי שזה קרה.