חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר
הוצאת עם עובד
240 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

יש כריכות שמעוצבות מאוד בחוכמה וגורמות לך להסתקרן לגבי תוכן הספר.
הכריכה של הספר הזה חכמה מאוד, היא גורמת לך לחשוב, לנסות להבין על מה הספר מדבר, הדימוי שבו.
ואין לי ספק שנעשתה כאן הרבה מחשבה. הבחירה בבובת הילדה אישה במרכזה כדמות בולטת מהשאר. תמימות מסתורית כזו עם חוטים ששולטים בה, בגד עם מחוך.

הסתכלתי עליה לא מעט לפני שהתחלתי לקרוא. השמלה הלבנה, הזר ביד, העיניים שאינן מחייכות באמת. זו לא בובת ילדות. זו דמות שמביימים אותה. מישהו מושך בחוטים והיא עומדת זקופה, יפה, מסודרת, כמעט כלה. סביב לה דמויות נוספות, נגנים, ברבור, תיאטרון קטן של עולם סגור. כבר בכריכה ברור שאין כאן סיפור תמים.

ומעבר לגותיקה של הספר ומעבר לאפלה שיש בו הוא מדבר על פמיניזם. באופן אחר אמנם אבל זהו ספר פמיניסטי חזק מאוד.

הספר נפתח בגילוי הגוף. מלאני בת חמש עשרה עומדת מול המראה ומגלה שהיא בשר ודם. לא כמשפט ביולוגי, אלא כרעידת אדמה. היא מודדת את עצמה בעיניים של ציירים, מדמיינת חתן עתידי, בוחנת את שדיה, מפחדת להשמין, מתפללת להתחתן או לפחות לחוות תשוקה. הכול מתרחש בחדר נעול, בתוך בית אמיד ומסודר מדי.

כבר שם הרגשתי אי נוחות. הגוף שלה אינו רק שלה. הוא מוצג, נבחן, מבוים. היא מדגמנת לעצמה, אבל גם למבט שאינו שם עדיין. היא מתאמנת להיות אישה כפי שסיפרו לה שאישה אמורה להיות.

ואז ההורים נהרגים. מלאני ואחיה נשלחים אל בית הדוד בלונדון, אל חנות צעצועים שבה מייצרים בובות ומריונטות. זה מעבר חד מבית נעים אל מרחב סגור וחונק. הדוד פיליפ הוא אמן ובובנאי, אבל גם שליט. בבית שלו הכול תיאטרון. תפקידים, שתיקות, מבטים. נשים מדברות מעט. גברים מכתיבים.

וכאן הבנתי עד כמה הכריכה מדויקת. מלאני איננה רק נערה מתבגרת. היא בובה בעולם שבו מישהו אחר מחזיק את החוטים. הספר עוסק בשליטה. מי רשאי לגעת בגוף. מי רשאי לביים אותו. מי קובע מהו יופי ומהי בושה.

יש בספר סצנות קשות, טעונות, לא קלות לקריאה. קרטר לא מרככת. היא לא מגישה פמיניזם מחויך ומעודן. היא חושפת את המנגנון. את הדרך שבה ילדה לומדת להיות אישה דרך פחד, דרך מבט גברי, דרך ציפייה להינשא, דרך אשמה כמעט דתית על כל מחשבה.

הגותיקה כאן אינה רק תפאורה. היא אווירה של בית סגור שבו הקירות לוחשים. היא תחושת מחנק. היא תחושה שאתה צופה בהצגה אבל אינך בטוח מי הקהל ומי השחקן. לפעמים הרגשתי שאני קורא חלום ארוך ומטריד. לפעמים רציתי יותר קרקע, יותר יציבות עלילתית. לא כל פרק מהודק באותה מידה. יש רגעים שבהם הדימוי גובר על ההתרחשות.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעוצמה. זה ספר שמצליח לגרום לך לחשוב מחדש על רגע ההתבגרות. לא כרגע רומנטי, אלא כרגע שבו העולם מתחיל לנסח עבורך תפקיד. כרגע שבו אתה מגלה שהחוטים כבר שם, גם אם לא ראית אותם.

חנות הצעצועים המכושפת הוא לא ספר נעים. הוא גם לא מבקש להיות כזה. הוא אפל, לעיתים אכזרי, ולעיתים פיוטי מאוד. אבל הוא כן ספר שמכריח אותך להביט בבובה שעל הכריכה ולשאול מי מחזיק בה. והאם יש רגע שבו היא תחתוך את החוטים.