עיניים גדולות זה לא טוב / רונית בלנרו אדיב

עיניים גדולות זה לא טוב / רונית בלנרו אדיב
הוצאת מטר
302 עמודים

לקיבוץ הגעתי בשנת 1983.
אחר כך עברתי לעוד קיבוץ, ילד חוץ שמגיע לבית ילדים, לחברה סגורה, למשפחה אומנת.
יש כל כך הרבה סיפורים כאלה וחוויות הקיבוץ דומות בהרבה מובנים אצל רוב הילדים שגדלו בחברה הזו, בשיטה הזו, וחלק מהחוויות שונות לחלוטין אבל יש מכנה משותף.
מחברת הספר מתארת את החיים בקיבוץ באופן מאוד אותנטי ועם זה יכולתי להזדהות כי אמנם הסיפור שלה מתואר כרונולוגית כמה שנים לפני שאני הגעתי לקיבוץ ובעשור אחר אבל הדברים לא השתנו הרבה בתקופה ההיא.
החוויה דומה ומה שלוקח אותנו למסע אחר בסיפור של רונית בלנרו אדיב זו הכתיבה שלה.

זה לא ספר עם עלילה ליניארית סוחפת. אין כאן דרמה גדולה שמתפתחת לשיא. יש יום ועוד יום, בוקרצהרייםערבלילה, טיול לשדות, הצבעה בכיתה, ישיבה במעגל, השכבה. אבל מתוך הפרטים הקטנים האלה נבנה עולם שלם, סגור, מדויק, מוכר מדי.

החיים בביתילדים נפרשים מתוך עיניים של ילדה רגישה וחכמה, כזו שקולטת חוקים גם כשלא אומרים אותם במפורש. הרוב והמיעוט, לא להתבלט, לא לרצות יותר ממה שיש, לא לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה. אלה לא סיסמאות, אלה מנגנונים נפשיים. כילד חוץ אתה לומד אותם מהר מאוד. אתה לומד איפה לעמוד, מתי לשתוק, מתי להרים אצבע עם כולם.

מה שעושה את הספר הזה לטוב באמת הוא השפה. הלחמי המילים אינם קישוט. ביתילדים, פינתאוכל, ארוחתעשר, אלה לא רק מושגים מקומיים אלא תודעה. אין רווחים, אין הפרדה. גם הילדה לא באמת מופרדת. היא חלק מאנחנוקיבוצי שמדבר בלשון רבים. אנחנו רצים, אנחנו מצביעים, אנחנו יודעים. בתוך האנחנו הזה יש אני קטן, לפעמים נסוג, לפעמים שותק.

הספר לא כועס. הוא גם לא מתרפק. הוא מתאר. הוא שואל תמיהות דרך הילדה, לא דרך מבוגר שמבקש לסגור חשבון. כשהיא מחכה שאבא יסתובב בדרך חזרה הביתה והוא לא מסתובב, אין כאן האשמה מפורשת. יש צביטה שקטה. מי שגדל במבנה הזה מבין את המשקל של הסיבוב הקטן הזה שלא קרה.

מצאתי את עצמי קורא וחוזר לא רק למראות אלא לריחות ולצלילים. לסנדלים בתאים הנמוכים, למיץ פטל בקלקר, לישיבה במעגל. אבל גם לצד השני שבי, הילד מבת ים, זה שלא נולד לתוך האנחנו הזה אלא נכנס אליו. הספר הזה שיקף לי עד כמה החוקים היו ברורים ועד כמה הפנמנו אותם בלי לשים לב.

אין כאן תנועה דרמטית גדולה אלא הצטברות של רגעים. לפעמים שאלתי את עצמי אם המבנה הזה יחזיק לאורך מאות עמודים. והוא מחזיק כי הקול עקבי והדיוק רגשי. כל סיפור קטן הוא יחידה של משמעות. לא הכול מבריק באותה מידה, יש קטעים שבהם החזרתיות כמעט מכבידה, אבל בסך הכול הצלילות והכנות מנצחות.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא ספר על קיבוץ, אבל גם על כל מערכת שמבקשת לייצר שוויון ומייצרת קונפורמיות. על ילדה שרוצה להבין מהר יותר, לרצות יותר, ולומדת לעצור. על אהבה שיש בה גם חורים שהמערכת לא יודעת לתקן.

קראתי אותו מתוך היכרות אישית עם העולם הזה, ואהבתי אותו לא בגלל נוסטלגיה אלא בגלל האמת שבו. הוא לא ביקש לרגש אותי בכוח. הוא פשוט פתח דלת לעולם שחשבתי שאני זוכר, והראה לי אותו דרך שפה שעדיין מהדהדת בי.