קואלה רוצחת / קנת קוק

קואלה רוצחת / קנת קוק
הוצאת תשע נשמות
162 עמודים
מאנגלית: יורם נסלבסקי

מעניינת אוסטרליה, תמיד היתה, החיים בה, האנשים בה, בעלי החיים בה.
יש בה משהו אחר. עדיין בתולי, עדיין פראי.
קנת קוק נראה לפי הכתיבה של קובץ הסיפורים האלו ניחן בכל מה שתיארתי כרגע.
איש שניחן בחוש הומור אבל בסרקזם חד מאוד.
סרקזם שלא חף מביקורת על האנושות והיחס לחיות ולטבע הפראי.
התחושה היא שבעלי החיים בספר והמרחבים הם מקור נהדר לביקורת על האנושות ועל הדרך גם לצחוק ולחייך קצת דרך הסיפורים הנהדרים בספר הזה.

קואלה רוצחת הוא קובץ סיפורים שאני קורא בו עם חיוך קבוע, לפעמים חיוך רחב ולפעמים חיוך עקום. לא כי הכול מצחיק באותו אופן, אלא כי הקול המספר יודע בדיוק מה הוא עושה. זה קול של אדם שמכניס את עצמו שוב ושוב למצבים לא חכמים במיוחד, ואז מתעקש לספר עליהם בלי גבורה ובלי פאתוס. להפך. הוא מספר כאילו הכול כמעט מובן מאליו, וכאן נולד הצחוק.

קוק כותב על הבוש האוסטרלי לא כעל תפאורה רומנטית אלא כעל זירה של טעויות אנושיות. החיות לא מוצגות כרעות או אכזריות, אלא כמי שפשוט עושות את מה שהן עושות. מי שנראה מגוחך, יהיר, ולעיתים ממש אידיוט, הוא האדם. האדם שמאמין שהוא מבין את הטבע, שולט בו, יודע למה לצפות. בכל סיפור כמעט יש רגע כזה שבו ברור שהמספר טעה, ואז מתחיל כדור השלג.

הסיפורים עצמם קצרים, חדים, בנויים כמו אנקדוטות שמובילות לפואנטה מדויקת. לא פואנטה של בדיחה אלא פואנטה של תובנה. זה יכול להיות רגע של סכנה, רגע של מבוכה, או רגע שבו ברור שהגוף האנושי הוא דבר שברירי מאוד כשמעמידים אותו מול נחש, קרוקודיל, גמל או אפילו קואלה שנמאס לה שמפריעים לה.

ההומור כאן הוא לא הומור חמים. זה הומור יבש, לפעמים אכזרי, אבל תמיד מודע לעצמו. קוק לא מנסה להצטייר כגיבור. להפך. הוא מדגיש את הפחד, את חוסר האונים, את חוסר השיפוט. הוא יודע שהצחוק נולד דווקא מהמקומות שבהם אנחנו נחשפים כקטנים ומגוחכים.

יש חזרתיות מסוימת בין הסיפורים, מבנה דומה, שוב יציאה להרפתקה, שוב הסתבכות, שוב כמעט אסון. אבל בעיניי זו חזרתיות שעובדת. כמו מופע סטנדאפ טוב שבו אותו קומיקאי חוזר שוב ושוב לאותו טיפוס של דמות, וכל פעם מזווית אחרת. זה חלק מהקסם. הקול נשאר אותו קול, והסיטואציות משתנות מספיק כדי לשמור על עניין.

התרגום של יורם נסלבסקי עושה עבודה טובה מאוד. העברית קולחת, לא מתייפייפת, שומרת על הקצב ועל הישירות של הקול המספר. זה תרגום שלא מנסה להרשים אלא לשרת את הסיפור, וזה בדיוק מה שספר כזה צריך.

קואלה רוצחת הוא לא ספר שמנסה להיות גדול מהחיים, אבל הוא כן ספר שחוגג את החיים כמו שהם, מבולגנים, מסוכנים, מגוחכים. זה ספר על אדם שניצל שוב ושוב, ובמקום לנאום על משמעות הקיום, פשוט מספר את זה בצורה מצחיקה עד דמעות. לפעמים זה כל מה שצריך מספר.