עם הצל / אורית שגיא

עם הצל / אורית שגיא
הוצאת קתרזיס
63 עמודים

קשה לדעת למה ספר מסוים מושך אותי לשלוף מהמדף ולמה אחר לא. לא תמיד אני יודע להסביר אבל את הספר הזה שלפתי ונכנסתי לתוכו.
הוא לא בהכרח נוגע לעולמי הפנימי או החיצוני ועם זאת הוא משך אותי.
משהו בחיצוניות שלו ובאווירה שהוא משדר גרמה לי לרצות לקרוא אותו ואני חושב שטוב שאני סומך על האינטואיציה הפנימית שלי.

הכריכה של עם הצל עושה עבודה שקטה אך מדויקת. הציפור הקטנה בין הקנים, המים העומדים, הצבעים הרכים, כל אלה משרים תחושת זמן איטי והתבוננות. אין כאן דרמה חזותית ואין ניסיון להרשים. זו כריכה שמזמינה שהייה ולא פעולה, והחוויה הזו מלווה את הקריאה לכל אורכה. מהר מאוד הבנתי שהספר לא מתכוון לטלטל אותי אלא ללוות אותי, וזהו חיבור נכון בין חוץ לפנים.

כחוויה, זה ספר של חיים. חיים משפחתיים, הורות, סבתאות, גוף שנחלש, נפש שמכירה כאב אבל יודעת גם להכיל אותו. השירים נעים בין זיכרונות ילדות להתמודדויות רפואיות, בין יחסים בין דורות לנוכחות עדינה של מציאות רחבה יותר. הכל מסופר בקול מאופק, מרוסן, כזה שלא מרים את הקול ולא מבקש תשומת לב מיותרת.

ניכר הרקע המקצועי של המשוררת כפסיכולוגית, אבל הוא לא משתלט על השירים. אין כאן תחושה טיפולית במובן הדידקטי. להפך, הפסיכולוגיה נוכחת כוויסות, כיד שיודעת מתי לעצור. לעיתים הרגשתי שהשירים עוצרים רגע לפני שהם הולכים רחוק יותר, לפני שהם מסתכנים באמת. זה לא פגם חמור, אלא בחירה ברורה.

זו לא שירה עילית. לא מהסוג שממציא שפה מחדש או חותך בבשר החי. אבל זו גם לא שירה כושלת. יש כאן קול ברור, עברית טובה, שירים שמחזיקים חוויה אנושית מוכרת בלי לזייף. ספר שכיף לדפדף בו, לקרוא שיר אחד או שניים, להניח בצד ולחזור אליו בזמן אחר.

בסופו של דבר, עם הצל הוא ספר שלא נשאר כצלקת, אלא כצל רך שמלווה. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.

---

אַתְּ תִּרְאִי שָׁם קוֹץ,

וְתָרוּצִי אֵלָיו יְחֵפָה.

רַק אֶתְמוֹל הֵרַחְתְּ

נַרְקִיסִים.

בַּת שְׁנָתַיִם,

עֲדַיִן לֹא מְבִינָה

שֶׁדּוֹקֵר לִפְעָמִים

גַּם מַקְסִים.

וְאָבִיךְ לֹא יִרְאֶה,

אַחַר־כָּךְ יֹאמַר: "זֶה קוֹרֶה",

וְיַחְרֹז לָךְ דְּקִירָה

וְנוֹרָא.

---

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה
גַּם אוֹתִי, בְּרִבְצִי.
מַקְסִימָה, מְפַזֶּרֶת אָבָק שֶׁל פֵיוֹת.

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה,
מַזְנִיקָה זִקּוּקִים,
מְפַזֶּרֶת עָשָׁן
וְדוֹאָה.

אַתְּ שׁוּב מְרַצָּה
בְּחִיּוּךְ מְאַלְחֵשׁ
שֶׁכּוֹבֵשׁ בְּתוֹכוֹ אֶת הָאֵשׁ.

בְּתוֹכֵךְ
כְּבָר אֵינֵךְ.

שׁוּב וֶונְדִּי שֶׁבָּךְ
תּוֹפֶרֶת כִּיסִים,
מַרְדִּימָה יְלָדִים אֲבוּדִים.

בּוֹאִי אֵלַי,
תִּרְאִי: אֲנִי כָּאן,
וְיֵשׁ לָךְ לְאָן,
בְּלִי רִצּוּי.

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ,
עִם הַצֵּל.