היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה / מרסל פרוסט

היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה / מרסל פרוסט
הספריה החדשה
183 עמודים
מצרפתית: הלית ישורון

מעניין שעד היום קראתי רק שני טקסטים של פרוסט. אלברטין איננה והספר הזה, ונראה שאני פוגש את פרוסט כמעט רק דרך אובדן. אולי מתישהו אצליח להגיע ולהקדיש זמן כדי לקרוא את כל בעקבות הזמן האבוד בגלגול הזה או אחריו, אבל עד אז המפגש שלי עם פרוסט הוא מפגש מצומצם, חד מימדי במובן מסוים, ועם זאת חזק ועוצמתי.

הספר הזה פוגש אותי במקום שבו הזיכרון כבר לא מנסה לשחזר את מה שהיה, אלא להבין מה נשאר. זו לא קריאה של עלילה או סקרנות ספרותית, אלא קריאה של שהות. מתוך שני הטקסטים שקראתי, נדמה לי שפרוסט נגלה אלי כסופר שלא יודע לאהוב בזמן הווה, אלא רק בדיעבד. האהבה מתבררת אצלו באמת רק אחרי שהיא נגמרת, אחרי שהגוף נעלם, אחרי שהקשר כבר לא יכול להיפגע.

הסבתא כאן איננה רק דמות אהובה. היא מוקד רגשי, כמעט איבר פנימי, שדרכו המספר מבין את עצמו בדיעבד. המחוות הקטנות, הנקישות על הקיר, הנשיקות, ההליכות בגשם, העזרה בנעילת הנעליים, כולן נראות זניחות בזמן אמת. רק לאחר האובדן הן נטענות במשמעות. כך לפחות אני חווה את פרוסט מתוך הקריאה הזו, לא כמי שמתרפק על הזיכרון אלא כמי שמפרק אותו בזהירות, כמעט באכזריות שקטה.

מה שחזק במיוחד בספר הזה הוא התחושה שאין כאן סיפור אלא תהליך נפשי. ההכרה מגיעה תמיד מאוחר מדי. הרוך היה שקוף כשהתקיים, והכאב נולד רק כשהוא כבר איננו. כמו באלברטין איננה, גם כאן האובדן הוא שמפעיל את המחשבה ואת הכתיבה. הזיכרון איננו ארכיון אלא כוח פעיל שמארגן מחדש את העבר כדי לאפשר חיים בהווה.

המהלך העריכתי של הלית ישורון ברור ומוצהר. זה איננו פרוסט בשלמותו אלא פרוסט ממוקד, רצף הופעותיה של הסבתא שנכרך לכדי קשת רגשית אחת. כקורא שמכיר את פרוסט רק דרך הטקסטים האלו, הריכוז הזה עובד עלי מאוד. הוא יוצר אינטימיות, רצף, תחושת עומק. ובאותה נשימה הוא גם מחדד את מה שנשאר בחוץ. נדמה לי שמי שיקרא רק את הספר הזה, כפי שאני קראתי עד כה את פרוסט, עלול לחשוב שמדובר בסופר של חסד ורוך בלבד. אבל גם כאן, בין השורות, נוכחים האשמה, האיחור, וההבנה שהזיכרון תמיד מעוות את מה שהוא מנסה להציל.

העברית של ישורון מורגשת מאוד. היא לשון עשירה, לעתים מלטפת, כזו שמעניקה לטקסט איכות כמעט טקסית. יש בזה יופי גדול, ויש בזה גם בחירה פרשנית. לעתים נדמה לי שהרוך של העברית גובר על החספוס האפשרי של פרוסט, אבל כקורא, אני מוכן לשלם את המחיר הזה. התחושה היא של תרגום שחושב על הנשימה, על הקצב, על האפשרות לשהות בתוך משפט ארוך בלי לאבד מגע רגשי.

כמי שפוגש את פרוסט בעיקר דרך אובדן, הספר הזה מרגיש לי כן. הוא לא מנסה להשלים לי את פרוסט החסר, ולא מבטיח חוויה שלמה. הוא מציע מפגש אחד, ממוקד, טעון. הזיכרון כאן איננו מקום מפלט אלא זירה. מקום שבו אהבה נבחנת מחדש, לא כדי להחזיר את מה שהיה, אלא כדי להבין למה זה עדיין כואב.

זה ספר קטן יחסית, אבל הוא משאיר הד גדול. לא משום שהוא מספר סיפור של סבתא ונכד, אלא משום שהוא מראה כיצד קשר אנושי ממשיך לפעול גם אחרי שהגוף נעלם. לא כזיכרון מתוק, אלא ככוח שמארגן מחדש חיים שלמים. מי שיבוא אליו בציפייה לפרוסט המלא ירגיש שחסר משהו. מי שיבוא אליו עם ניסיון חיים של אובדן, ועם נכונות לפגוש סופר דרך חלק אחד בלבד שלו, עשוי להרגיש שמישהו סוף סוף נתן לו מילים.