נרקיס וגולדמונד / הרמן הסה

נרקיס וגולדמונד / הרמן הסה
הוצאת שוקן
350 עמודים
מגרמנית: ניצה בן ארי

הרמן הסה היה ועדיין אחד הסופרים הכי משפיעים עלי. גם זאב הערבות ובעיקר סידהארתה השאירו עלי רושם עמוק וגרמו לי לראות את האנושות קצת אחרת ואת המסלול שלי כאדם שנע ונד בעולם ומתפתח בדרך אחרת. גם נרקיס וגולדמונד עובד באותן תבניות של כתיבה והשראה, וטוב שתרגמו אותו מחדש לאחר הרבה שנים. לתרגום יש משמעות מעבר לנוחות הקריאה והתאמה לשפה העברית של ימינו. הוא קובע איך הספר יחיה מחדש, ואיך הקורא יפגוש אותו עכשיו, לא כקלאסיקה מאובקת אלא כטקסט נוכח.

הספר מציב במרכזו שתי דמויות מנוגדות, נרקיס וגולדמונד, שהקשר ביניהן הוא גם עלילתי וגם סימבולי. נרקיס הוא איש הרוח, השכל, הסדר והמשמעת. גולדמונד הוא איש הגוף, התשוקה, השיטוט והאמנות. כבר מהרגעים הראשונים ברור שלא מדובר בעימות פשוט בין טוב לרע או בין נכון לשגוי. הסה חכם מדי בשביל זה. הוא בונה שתי דרכים לחיות בעולם, ונותן לכל אחת מהן עומק, יופי וגם מחיר כבד.

מה שתפס אותי במיוחד בקריאה הזו הוא העובדה שהספר לא מציע פתרון. אין כאן פיוס אמיתי בין רוח לגוף, בין חוק לחירות. גולדמונד יוצא למסע חיים סוער, מלא אהבות, כאב, יצירה ונדודים, אבל הוא נשאר פצוע. יש בו חיפוש מתמיד אחר דמות האם, אחר חום ראשוני שאבד, והחיפוש הזה מנהל אותו יותר משהוא מנהל את חייו. הקשרים הרומנטיים שלו, ובראשם הקשר עם ליזה, חושפים עד כמה הוא מבקש היתוך ולא קשר, שחזור ולא מפגש אמיתי. זו כתיבה אמיצה, כי הסה לא מייפה את החופש. הוא מראה עד כמה הוא יכול להיות גם בריחה.

מולו נרקיס נראה יציב, שקול, שלם לכאורה. אבל גם זו אשליה. היציבות שלו נקנית במחיר ניתוק רגשי, כמעט עקרות פנימית. הוא מבין את גולדמונד לעומק, אולי יותר משהוא מבין את עצמו, וזה אחד הכאבים השקטים של הספר. נרקיס מייצג חיים של תודעה גבוהה, אבל חסרי מגע ממשי עם העולם. גם זו דרך פגומה, גם אם מכובדת.

הגדולה של הסה כאן היא בכך שהדמויות אינן רק רעיונות. הן חיות, טועות, מתחרטות, מתעקשות. הסמליות לא חונקת את האנושיות אלא להפך. היא מאפשרת להעמיק בה. זה ספר רוחני, אבל לא מטיף. הרוחניות בו היא תהליך, לא יעד. חיפוש מתמשך שאין לו סוף ברור, ואין בו הבטחה לגאולה.

התרגום החדש של ניצה בן ארי עושה לספר חסד גדול. העברית נקייה, מודרנית, לא מתייפייפת ולא מגויסת לרוחניות גבוהה מדי. יש בה דיוק, ולעיתים גם קור, שמאפשר למתח שבין הדמויות להישאר חי. זה תרגום שלא מנסה להפוך את הסה לנביא, אלא משאיר אותו סופר של ספק, של קרע פנימי ושל חוסר נחת. בעיני, זו הבחירה הנכונה.

לכתוב על קלאסיקה כמו נרקיס וגולדמונד זה אתגר, כי נדמה שכבר נאמר עליה הכול. ובכל זאת, בקריאה הזו הרגשתי שהספר עדיין עובד. לא בגלל רעיונות חדשים, אלא בגלל האופן שבו הוא מצליח לשקף שאלות ישנות בצורה חדה וכואבת. איך נכון לחיות. מה המחיר של חופש. מה המחיר של סדר. והאם אפשר באמת לאחד בין השניים.

זה לא ספר שמנחם. הוא לא משאיר אותך עם תחושת איזון או הארה. אבל הוא כן משאיר אותך עם מחשבה, עם אי שקט, ועם תחושה שהמסע האנושי מורכב יותר מכל תשובה פשוטה. במובן הזה, נרקיס וגולדמונד הוא בדיוק מה שאני מחפש מספר טוב, כזה שלא נסגר גם אחרי שסיימתי לקרוא את העמוד האחרון.