אמריקה / אוריאל קון

אמריקה
אוריאל קון
תשע נשמות
236 עמודים

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה תהיתי לעצמי האם הספר גורם לי למשיכה לנסוע לאמריקה או גורם לי רתיעה, ועצם זה שהספר לא יצר אצלי החלטיות בנושא אומר שהוא עשה עבודה טובה שכן הספר גרם לי להרהר על אמריקה ומנקודת מבטו של קון אמריקה היא מקום לבדיקה והרהור, הליכה ומחשבה, יש כאן חוויה חושית ואינטלקטואלית לא שלמה אבל חזקה מאוד. אבל נחזור לזה.
לרגע הייתי רוצה להתעכב על כותרת המשנה ספר עם גלים, שכן היא מדייקת את הקצב של הספר. המטאפורה הזו של גלים מאפיינת את הכתיבה ואת התהליך שקון עובר בספר וזה די מרתק.

הכתיבה נעה קדימה ואחורה, מתקרבת ואז נסוגה, מתמסרת ואז בולמת את עצמה. אין כאן ניסיון לכבוש את אמריקה או לפצח אותה. יש ניסיון להיות בתוכה. להיסחף רגע ואז לעצור ולהביט. קון הולך וחושב, חושב והולך, וההליכה עצמה הופכת לכלי מחשבתי. הרחובות, המוזיאונים, בתי הקפה, הקמפוסים, כל אלה אינם תפאורה אלא חומר גלם. אמריקה נכתבת דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך העיניים והאף, לא דרך סיסמאות.

זה ספר שאין בו עלילה במובן הקלאסי. הוא בנוי מרשמים, אסוציאציות, חיבורים בין תרבות, אדריכלות, מוזיקה, פילוסופיה וחיי יומיום. מי שמחפש סיפור עם התחלה אמצע וסוף, יתקשה. מי שמוכן לשהות בתוך תודעה מתבוננת, ימצא כאן קול ברור ועקבי. זרם התודעה כאן אינו פרוץ. הוא מתוכנן היטב, ערוך, נשלט. מרגישים יד מיומנת שמודעת מאוד למה נכנס ומה נשאר בחוץ.

אמריקה של קון היא מקום של הווה מתמשך. הווה שנחווה כעוצמה, כחופש, כהבטחה, אבל גם כהעמסה. הכול זמין, הכול מתרחש, הכול מתויג, מתומחר, מתועד. גם התרבות הגבוהה, גם הפנאי, גם הביקור במוזיאון. התחושה היא של עולם שפועל בלי הפסקה, עולם שמציע חוויה מלאה אבל דורש ממך להיות צרכן מדויק שלה. וזה המקום שבו נוצר המתח החזק ביותר בספר. המשיכה והרתיעה מתקיימות בו זמנית.

קון אינו כותב מתוך התנשאות וגם לא מתוך הערצה. הוא אינו מטיף ואינו מתמסר. הביקורת שלו על הקפיטליזם, על המיתוג של החיים, על האסתטיזציה של הכול, אינה נאמרת כעמדה אידאולוגית אלא נחווית דרך מבט. דרך תיאור של אנשים, של חללים, של טקסים יומיומיים. הוא רואה גם את השכבות השקופות, את העובדים הלא חוקיים, את מי שמפעיל את המערכת אך אינו שותף למיתוס שלה. אמריקה מצטיירת כחלון ראווה דו כיווני, אתה מביט בה והיא מיד מביטה בך חזרה.

חשוב לומר, זה לא ספר נוח. יש בו עומס, יש בו חזרתיות, יש רגעים שבהם הקורא נדרש לסבלנות. אבל אלה לא כשלים אלא חלק מהבחירה. זה ספר שמבקש קריאה איטית, לא רציפה, כזו שמאפשרת לעצור, להניח, לחזור. כמו גלים, לא הכול מגיע בבת אחת.

אין ספק שקון יודע לכתוב. השפה עשירה, מדויקת, בוגרת. זה טקסט הגותי שאינו אקדמי, אישי שאינו וידויי, חושי שאינו תיירותי. אמריקה כאן אינה יעד אלא מראה. מראה שבוחנת לא רק את המקום אלא גם את הקורא. בסיום הקריאה לא ידעתי אם אני רוצה להיות שם, אבל ידעתי שאני חושב אחרת על המקום הזה, וגם על עצמי. ובמקרה של ספר כזה, זה הרבה.