לא סיפור כבד / מאיה לי לוי
הוצאה עצמית
71 עמודים
גילוי נאות, אני מכיר את מאיה לי כמה שנים טובות, אנחנו חברים ושמחתי לתמוך במימון ההמונים של הספר ובעיקר שמחתי לקרוא אותו. כשאתה מכיר אדם לפעמים אתה מגלה שאתה לא מכיר אותו מספיק.
גם אם אתה קורא את כל הפוסטים שלו, נחשף למאבקים, למורכבויות, לעליות ולירידות.
בכתיבה יש משהו אחר, משהו חושפני הרבה יותר.
ולא שמאיה לי לא פותחת את המורכבות שלה ברשת החברתית אבל מה שיש בספר הזה זו לא כתיבה של רשת חברתית ולא עוד פוסט, זה מנעד שנע בין שירה לממואר, בין יומן אישי לבין כתיבה חודרנית וכואבת שנותנת לקורא הצצה רגעית לעולמה של המחברת וזה חזק מאוד.
כשהחזקתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור שמבקש ממני להיות נוכח. לא לנתח, לא לשפוט, לא לחפש מבנים. להקשיב. יש טקסטים שנפתחים אליך לאט ויש טקסטים שפשוט עומדים מולך ומבקשים שתראה אותם כמו שהם. זה מה שקורה כאן.
לא חיפשתי כאן שורות מלוטשות או משחקי לשון. חיפשתי את הלב, את המקומות הקטנים שמושכים תשומת לב כי הם אמיתיים מדי כדי להתעלם מהם. מצאתי הרבה מהדבר הזה. רגעים קטנים שמציפים זיכרון, תחושה, מבט, שתיקה.
הכאב מופיע כאן בלי דרמה, בלי צעקה. ולעיתים דווקא בגלל זה הוא נוגע חזק יותר. יש כאן ילדה ואישה באותו גוף, באותו מבט חיצוני ופנימי, שמנסה להבין את עצמה בתוך עולם שלא תמיד יודע איך להסתכל בלי לשפוט.
לפעמים זה תמים, לפעמים זה חד מאוד, תמיד כנה.
אני יודע שיש מי שיקרא את זה ויחפש סיפור גדול יותר או מהלך ספרותי, אבל זו לא הקריאה הנכונה. זה לא ספר שמנסה לבנות מבנה. זה ספר שמבקש נשימה. מבקש שיהיו לידו עיניים שלא פוחדות לראות, גם כשזה צורב.
אני קורא בו ומרגיש את הדרך. לא דרך עלילתית, אלא דרך רגשית. דרך של מישהו שמנסה להחזיר לעצמו מקום בעולם, בעדינות, בקצב שלו, במשפטים קצרים שמחזיקים הרבה מאחוריהם.
כשסיימתי הרגשתי שאני מכיר את מאיה לי עוד שכבה אחת פנימה. והאמת, זה ריגש אותי. לא בגלל סיפורי גבורה ולא בגלל פתרונות. בגלל הפשטות שבה מונח כאן סיפור פנימי שלא רוצה להיעלם.
וזה בעיני הרבה.

אני חושב שדרוש הרבה מאוד אומץ לכתוב ספר כזה אבל הוא יגיע לידיים הנכונות, אני בטוח.
הוא יגיע לאותן ילדות שיקראו אותו וזה יתן להן כוח להמשך, הן ידעו שהן לא לבד בעולם ויש מי שמקשיב להן דרך המילים.
רק בגלל זה הספר הזה היה צריך לבוא לעולם.

מצעד הבהמות / דולב מור
הוצאת פרדס
303 עמודים

את דולב מור הכרתי בספרו הקודם והמעניין כשגם אז הוא העז בכתיבה אמיצה לגעת בנושא שלא הרבה נוגעים בו. הוא לוקח את הקו הזה של כתיבה אמיצה ולא מתפשרת גם לספר השני שלו. כתיבה שכזו עלולה במידה רבה להרתיע, אבל לא אותי. אני מחבב כתיבה לא מתחנפת, אוהב סופרים שמעזים לפרוץ גבולות, קירות ושפה וזה ניכר מאוד כאן.

הרומן הזה, שמסופר בגוף ראשון מפיו של ארי, הוא סיפור של אובדן, התפוררות וחיפוש אחר מקום בעולם. בן הזוג שלו, אורי, מודיע לו בבוקר אחד שזה נגמר, ופתאום כל מה שנראה יציב מתמוטט. מכאן מתחיל מסע פנימי שבו ארי מנסה להבין איך הוא הגיע לכאן, איך משהו שהיה פעם מלא תשוקה ואהבה הפך לריק. הספר נע בין הווה מתפקע לבין זיכרונות פרועים, בין ריאליזם כמעט גופני לבין הזיות, והוא מצליח לשרטט תודעה שבורה אבל חיה, אדם שלא מפסיק להרגיש גם כשהכול סביבו מתפורר.

מור כותב ישיר מאוד, לעיתים בוטה, לא מחפש לעגל פינות או להסתיר את הלכלוך. יש קטעים קשים לקריאה, אבל דווקא הם משדרים אמת. הוא לא מנסה לצייר את הקהילה הגאה כשלמה או זוהרת, אלא חושף צדדים של חולשה, קנאה, חוסר ביטחון, תשוקה מבולבלת. בכך הוא גם מעורר אנטגוניזם וגם הערכה, כי הוא מסרב לשרת נרטיב נוח. זו כתיבה שיש בה תעוזה כמעט בלתי נסבלת, והעובדה שהוא לא עוצר גם כשהקורא אולי רוצה לנשום רגע, היא בעיני חלק מהעוצמה של הספר.

מה שמעניין כאן הוא השילוב בין ריאליזם כמעט תיעודי לבין מגע פיוטי. בתוך הרחובות התל אביביים, הדירות, הזיעה והבוץ, יש גם שפה יפהפייה, דימויים חדים, ולעיתים רגעים כמעט מיסטיים. בסצנות האחרונות, כשהגיבור מתכסה בעלים ובוץ ומסתתר מפני העולם, יש משהו שמזכיר לידה מחדש, כאילו אחרי כל ההשפלה והכאב יש גם פתח קטן לאור.

הספר הזה לא מושלם. יש בו חזרות מסוימות, רגעים שנראים ארוכים מדי, אבל התחושה הכללית היא של יושר נדיר. מור לא מבקש אהבה מהקורא, אלא כנות. הוא מציע מראה לא מלוטשת, כזו שמחזירה מבט גם למי שלא נוח לו להסתכל. מצעד הבהמות הוא ספר שלא מתנצל על קצוותיו, ספר גאה במובן הכי רחב של המילה, כי הוא לא עסוק בלשאת דגל אלא בלחשוף את מה שקורה מתחת לעור.

זו כתיבה חדה, אמיצה, אנושית מאוד. לא כל אחד יאהב את הספר הזה, אבל מי שיקרא אותו עד הסוף יזהה בו לב פועם, ויודה, גם אם בשקט, שמזמן לא קרא משהו כל כך כן.

עמידה של חסידה / מיה קלינגר־כהן
הוצאת רימונים
איורים: שירלי ויסמן

הספר החמוד הזה עם האיורים המקסימים של שירלי ויסמן בא ללמד את הילדים בדרך המשל את החשיבות של הבחירה החופשית, אותו רצון להיות מי שאנחנו רוצים להיות כל עוד זה לא באמת פוגע באף אחד.
המסר הזה חשוב והוא מועבר בצורה מקסימה דרך האנשת החיות בספר הזה וכמו הרבה משלים טובים החסידה מככבת כאן.

לחסידה שלנו בספר יש רצון להפסיק לעמוד על רגל אחת ולהתחיל לעמוד על שני רגליים.
החיות ביער לא ממש מרוצות מכך שהחסידה מחליטה לשנות סדרי עולם והם מנסים לשכנע אותה ולכן מגייסים שליחים שילכו אל החסידה וינסו לדבר אל ליבה.

אך החסידה בשלה, אין סיבה שהיא לא תעמוד על שלה ותעמוד על שני רגליים, הרי במי זה פוגע?

זה הבסיס לסיפור החמוד הזה שמעביר את המסר החשוב ומועבר בחרוזים מקסימים יחד עם איורים נהדרים.
מאוד חמוד, משובב לב ונפש, כתוב יפה וערוך יפה ובעיקר בדרך מלאת חן מעביר את המסר שכל אדם רשאי לבחור מי ומה הוא רוצה להיות.

מקסים.

כל הדרכים מובילות / מירב אורן
הוצאת התחנה
150 עמודים

השם של הספר הזה שמכיל קובץ סיפורים קצרים ומעניינים עוסק בנשים שמחפשות דרך, נתיב, מקום בעולם וכל סיפור יש לו את הייחוד שלו וניכר שמירב אורן יודעת לגשת לסיפורים ולייצר עניין. והדבר הראשון שסקרן אותי בספר זה שם הספר שמתאים מאוד לסיפורים ולאווירה בהם ולכריכה המעניינת של אותה מברשת שמשפריצה צבע ונראה שהיא מדמה מן צמתים וכיוונים אקראיים וזה מחבר אותי לרעיון שיש לסיפורים בספר הזה להציע.

מדובר בשישה סיפורים שכל אחד מהם נוגע בצורה אחרת במפגש שבין החוץ לפנים, בין מה שנאמר למה שמושתק. יש בהם תחושת חיים אמיתית, כזו שלא נוצרת מתוך עלילה גדולה אלא מתוך תנועה עדינה של תודעה. הסיפורים של אורן לא מחפשים ריגוש חיצוני אלא את הרגע הקטן שבו משהו נסדק, שבו אדם מבין על עצמו דבר שלא ידע. יש בהם הרבה שקט והרבה מתח פנימי שנוצר דווקא מהעדר דיבור, מהחיים שמתקיימים מתחת לפני השטח.

הקריאה איטית, נושמת, מאפשרת להרגיש את המרחק שבין הדמויות ואת הקרבה שמתקיימת למרות הכול. כמעט בכל סיפור יש מפגש בין שני עולמות שלא מצליחים להתמזג באמת אבל גם לא מתפרקים לגמרי. זה עולם שמבין שיחסים בין אנשים הם לא הרמוניה אלא מאמץ מתמשך למצוא נקודת איזון רגעית. לפעמים החום והקור מתערבבים לכמה שניות ואז שוב נפרדים, כמו שני זרמים של מים בברזים שאי אפשר לכוון בדיוק.

יש משהו עדין מאוד בכתיבה של מירב אורן. היא לא מתאמצת להרשים אלא נותנת לסיטואציה לדבר. היא מתבוננת באנשים שלה בלי לשפוט, נותנת מקום גם לרוך וגם לאכזריות שבקשרים אנושיים. יש קטעים שמזכירים ציור שנעשה במכחול רחב ואיטי, עם שכבות דקות של צבע שמתגלה בהדרגה. אולי זו גם הסיבה שהכריכה של הספר כל כך מדויקת, כי היא לא רק אסתטית אלא מבטאת את תנועת ההתזה, את הרגע שבו החיים מתפזרים לכיוונים בלתי צפויים.

בקריאה חוזרת הרגשתי שכל סיפור בספר הוא כמו מסלול שמוביל לאותו מקום פנימי, מקום של בלבול, של כמיהה, של ניסיון להבין איך מגיעים אל מישהו אחר בלי לאבד את עצמך בדרך. יש שם אמהות, חברות, זוגיות, וגם בדידות שקטה מאוד. אין כאן דרמות גדולות אלא רגעים קטנים שמרכיבים את הדרמה האמיתית של החיים.

הספר כולו משדר שלווה מדויקת, כזו שמסתירה סערה קטנה מאחוריה. הוא לא מנסה לסגור את הסיפורים אלא להשאיר אותם פתוחים, כמו דרכים שמתפצלות וממשיכות הלאה. בסיום הקריאה נשארת בי תחושת רוך לצד אי נחת, תחושה של חיים אמיתיים שלא מסתדרים לפי תבנית. אולי זו הסיבה שהשם הזה, כל הדרכים מובילות, מרגיש נכון כל כך, כי אין כאן דרך אחת אלא ריבוי של דרכים קטנות שמוליכות לאותו מקום אנושי, פגיע, ומלא חמלה.

ספר שקט, כן, חכם, וכתוב בדיוק הנכון. לא כזה שמבקש להרשים אלא כזה שמבקש להישאר.

הפיות של אירלנד
הוצאת כרמל
ערך: ויליאם בטלר ייטס
תרגם: יותם בנשלום
492 עמודים

כמה כיף היה עבורי לצלול לספר הזה, אני אחד שחובב מיתולוגיות, סיפורי עמים ואגדות שזורקות את הקורא לתרבות אחרת, למסורות ולדמויות שאנחנו לא מכירים כאן. זו הזדמנות עבור הקורא הישראלי להיחשף לסיפורים האיריים ולפיות והדמויות המוזרות שסופרו שם וגם להיחשף לאירלנד עצמה. כבר בכריכה עצמה, איור מאת צ"א דויל מתוך אוסף ולקאם, אתה נחשף לאווירה שבתוך הספר ומיד צולל לתוכו.

ככל שהעמקתי בקריאה, הרגשתי שאני נוגע בעולם חי ופועם, עולם שמערב בין אמונה, טבע, פחד ויופי. ייטס, עוד לפני שהתפרסם כמשורר הגדול של אירלנד, היה אספן קולות. הוא עבר בין כפרים, שוחח עם אנשים פשוטים, הקשיב לסיפורי העם, ושמר אותם מפני היעלמות בתוך תרבות אירית שהחלה להידמות יותר ויותר לאנגלית. האוסף הזה הוא לא רק סיפורי עם, הוא תעודה של תרבות שלמה שמסרבת למות, של עולם שבו הרוח והשיר והאדם והטבע הם כולם שפה אחת.

ייטס לא ניגש לאגדות האלה כמלומד מרוחק אלא כאדם מאמין. בעיניו, עולם הפיות לא היה בדיה אלא מציאות מקבילה, שוכנת בשדות הערפל ובין הגבעות הירוקות. הוא האמין שכוחות קסם, רוחות ושדים חיים לצד האדם, משפיעים עליו, ומתקיימים בתודעתו.
לכן גם המבנה של הספר, מהסיפורים העממיים הקטנים אל המיתולוגיות הגדולות, מרגיש כמו מעבר מהכפר אל השירה, מהיומיומי אל המיתי. כל סיפור הוא לבנה בבניין הרוחני של אירלנד.

הקריאה איטית, לא רק בגלל האורך אלא מפני שכל טקסט דורש לעצמו תשומת לב. יש משהו עתיק במקצב, משהו שמזכיר קריאה בתנ"ך או בשירה אפית. כל משפט נושא בתוכו עולם. לעיתים מופיעים שירים קצרים, פזמונים וקטעי לחשים ששוברים את הפרוזה ומחזירים אותך לתחושת הפה המדבר, למסורת שבעל פה. השירים האלה, שיותם בנשלום תרגם ברגישות רבה, שומרים על המקצב ועל הניגון של האנגלית האירית, בלי להפוך לעברית מלוטשת מדי. הם נשמעים טבעיים, כמעט מקומיים, כמו משהו שהיית שומע סביב מדורה בלילה גשום.

בנשלום מצליח להלך על הגבול העדין שבין שימור לבין הנגשה. הוא לא מחליק את השפה כדי שתהיה נוחה מדי, אלא משאיר בה את הזרים והמחוספס, את התחושה של ארץ אחרת. זה תרגום שמבין שהקסם טמון גם במה שלא מתורגם לגמרי, במה שנשאר קצת מסתורי. העברית שלו שירית, אך לא מתייפייפת. היא מאפשרת לטקסט של ייטס לנשום באותו קצב שבו הוא נכתב, בקצב של הקשבה ולא של מהירות.

מה שמרתק הוא ריבוי הסוגים: סיפורי פיות, רוחות, מכשפות, אנשי ים, שירי כשפים, אגדות מוסר וגם רגעים כמעט דתיים. הפיות כאן אינן עדינות או מצועצעות כמו בגרסאות הוליוודיות. הן יצריות, מסוכנות, קרובות לאדם ולחטא. הן דומות יותר לאלים קטנים או לשדים. גם בני האדם שבסיפורים אינם גיבורים במובן הקלאסי, אלא איכרים, דייגים, רועים, אנשים פשוטים שהעולם העל־טבעי מתערב להם בחיים.

ככל שהספר מתקדם, אתה מרגיש שהגבול בין החיים למוות, בין הגוף לנפש, הולך ומיטשטש. זו לא רק קריאה באגדות אלא חוויה של מעבר בין עולמות. המיתוסים כאן מציירים את אירלנד כארץ שחיה על התפר, שבה כל גבעה עשויה להיות קבר של מלך קדום או פתח לעולם אחר. זהו יקום פיוטי שנבנה מאמונות ישנות שהפכו לשירה.

אני מעריך את האומץ של הוצאת כרמל להביא ספר כזה, עבה, מורכב, איטי ועמוק, לקהל עברי. זו לא קריאה קלה, אבל היא מתגמלת. כל כמה עמודים אתה מרגיש שאתה לומד לא רק על הפיות של אירלנד, אלא על נפש האדם ועל הדרך שבה תרבויות יוצרות לעצמן שפה כדי לדבר עם הבלתי נראה.

זהו ספר שמזכיר עד כמה סיפור יכול להיות גשר בין עמים וזמנים. מי שמוכן לקרוא בו בסבלנות ימצא אוצר. לא רק של אגדות, אלא של נשמה.

גזר הדין וסיפורים אחרים / פרנץ קפקא
הוצאת עם עובד
162 עמודים
תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן

עוד ספר בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, והפעם אנחנו מכירים את קפקא דרך סיפורים קצרים. אנחנו מגלים את ההתפתחות של הסופר הנהדר והחשוב הזה וממש לומדים דרך אנתולוגיית הסיפורים האלו את הניסיונות שלו להגיע לשפה של קפקא שאנחנו מכירים כל כך טוב.

זו אחת מהקריאות שבהן אני מרגיש שאני לא רק קורא סופר אלא עד להיווצרותו. הסיפורים הקצרים כאן, החל מהחטיבה הראשונה התבוננות ועד רופא כפרי, מציירים את קפקא כאדם שמחפש דרך אל תוך עצמו דרך הכתיבה, כמו מי שממשש בחושך אחר צורת הביטוי המדויקת שלו. יש משהו מרגש בלראות סופר לפני שהוא נהיה “קפקא”, לפני שהוא מתגבש לדמות הספרותית שכל העולם מכיר, כשעוד נותר בו חיפוש, היסוס, ולעיתים אפילו בוסר.

החלק הראשון, התבוננות, הוא כמעט מחברת רשימות. קפקא מתבונן בעולם, מנסה להניח את המבט שלו על אנשים, רחובות, חלונות, תנועה. הסיפורים שם קצרים מאוד, לעיתים נראים כסקיצות. אבל כבר אז ניכרת התשוקה שלו להבין את הסדקים של היומיום, את המקומות שבהם המציאות מתעוותת לרגע ונהיית בלתי ניתנת להסבר.

ואז מגיע גזר הדין. זהו הרגע שבו משהו מתפוצץ. הסיפור הזה, אולי אחד המושלמים שקפקא כתב, הוא המקום שבו הסגנון שלו מתעצב באמת. יש בו דחיסות רגשית, מתח פסיכולוגי, משפטים שחותכים את הנפש בלי שום צורך בהסבר. זה לא עוד תיאור של מציאות אלא משפט על קיום, על אשמה, על יחסי אב ובן, על חוסר מוצא. הקריאה בו עדיין קשה ומעוררת השתאות גם אחרי יותר ממאה שנה.

בחלק המאוחר, רופא כפרי, כבר פועל קפקא בשליטה מוחלטת. הוא כותב מתוך חלום בלהות צלול, שבו ההיגיון הפנימי הוא כמעט מתמטי אך חסר רחמים. הסיפור “לפני החוק” שנמצא כאן הוא תמצית העולם הקפקאי כולו, דימוי שמסביר את היחס בין האדם והמערכת, בין הרצון להבין לבין המחסום הבלתי חדיר שמולו. אלו סיפורים שנראים קרים מבחוץ אך נכתבים מתוך חום פנימי עצום, מתוך ייאוש אנושי עמוק.

התרגום של אילנה המרמן שומר על הניקיון והדיוק של השפה הקפקאית בלי להתיימר לפענח אותה. היא משמרת את הסתירות, את התחושה שדברים חשובים נרמזים אך לא נאמרים. זה תרגום שמכבד את השתיקה לא פחות מהמילים.

כקורא אני מרגיש שהספר הזה הוא שיעור בהתפתחות אמנותית. הוא מלמד איך סופר מתחיל מכתיבה תיאורית וממשיך אל תוך הטריטוריה המופשטת ביותר של הנפש, ואיך כל שלב הוא הכרחי כדי להגיע לשלב הבא. זה קובץ שלא נועד לקריאה רציפה אלא להאזנה איטית לקול שנבנה, קול שנאבק להיות קפקא. ואם יש בו רגעים לא אחידים, סיפורים שנראים פחות שלמים, זה רק מוסיף לו ערך, כי הם מאפשרים לראות את התהליך ולא רק את התוצאה.

פתחי אוורור / מורן דזוהדי לסרי
הוצאת קתרזיס
60 עמודים

מקצוע רפואת נשים זה אחד המקצועות שהכי קשה לי לכתוב עליהם כגבר קורא אבל דווקא בגלל זה בחרתי בספר הזה לסקירה. יש בזה משהו כל כך מרתק להיכנס לעומק החוויה הנשית במלואה ולא רק מנקודת המבט של רופאה שמטפלת בנשים אלא לחוויה עצמה שהיא מרתקת. והמחברת לפני הכל מייצרת עבורי כנות. היא מצליחה בכתיבה להכניס אותי לרגעים הכי אינטימיים של המקצוע דרך מילים, דרך שפה.

זו אחת החוויות הנדירות שבהן ספר שירה מצליח לגעת בי בלי מניפולציה רגשית. אולי כי הוא לא מתיימר לשנות עולם אלא רק לפתוח חריץ קטן לאוויר, למחשבה, להבנה של מה זה להיות שם. מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי לידה, חדרי בדיקה, תורנויות לילה. יש משהו חזק מאוד דווקא בפשטות של השירים האלו, בתחושת האדם שמתחת לחלוק, שמבקש לנשום רגע לפני שהוא ממשיך לטפל באחרים.

הכריכה של הספר, ורודה, רכה, עם איור עדין וזהוב, כמעט מופשט, היא בחירה מושכלת מאוד. הוורוד כאן לא נועד לייפות אלא לרכך את המבט, להזכיר שהעולם הזה של הגוף והלידה והכאב אינו רק רפואי אלא גם רגשי, פגיע, ואנושי מאוד. הקו הזהוב במרכז, שמרמז על צורה נשית ועל פתיחה פנימית, מתפקד כמו מראה הפוכה. הוא פשוט וגרפי, אבל יש בו עומק כמעט רוחני. זו כריכה שמכינה אותך מראש לאינטימיות שמחכה בפנים.

השירה עצמה לא גבוהה ולא מתיימרת להיות כזו. היא כתובה כמעט כמו רשימות קצרות של יום עבודה, רגעים שנצרבים בזיכרון ואז נכתבים. יש בה שקט, וגם עייפות, וגם חמלה. מורן דזוהדי לסרי לא מסתתרת מאחורי מילים יפות, היא מדברת בגובה העיניים, לפעמים בגוף ראשון פשוט, כמעט דיבורי. ודווקא משם מגיע היופי. זו שירה שמבקשת להראות שהמקצוע הרפואי אינו רק מדע אלא גם לב פתוח, פחד, אחריות, חוסר שינה, ולפעמים גם תחושת בדידות עמוקה.

אני לא יודע אם זה ספר שאוהבי שירה גדולה ימהרו להגדיר כיצירה חשובה, אבל הוא כן ספר אמיץ וכנה. ספר קטן מבחינת היקף אבל רחב מאוד מבחינת אנושיות. הוא מצליח להזכיר שהשירה לא תמיד נולדת בספריות או בבתי קפה של משוררים אלא גם במסדרונות בתי חולים, בין לידה ללידה, בין דממה אחת לשנייה. זו קריאה שקטה שמותירה אחריה הדהוד, כמעט כמו נשימה.

---

"נבכי הגוף והנפש
שזורים בסודות הכמוסים ביותר שבחרתן לשתף.
ואני, לרגע, שותפה מלאה,
צופה בתינוקות ובאמהות שנבראו,
ברופאה שהפכתי להיות."

---

"השארי,
החזיקי את ידי כל עוד הכאב נוכח.
הסתכלי בי ואמרי שתכף תגיע הקלה.
וכשהכל יחלוף,
עבדי איתי את נפשי
שעברה בגל הזה."

חולשה לגנרלים / מיכל זמיר
אחוזת בית
164 עמודים

הכריכה, הכריכה מאוד משכה אותי. יש בה משהו מאוד מעניין שלוקח אותך לתוך הסיפור, זהו צילום של ילדה קטנה ותמימה בשחור לבן שכאילו מתבוננת על העולם במבט תמים והספר למעשה מספר את סיפורה של אותה ילדה קטנה בממואר התבגרות שונה ומעניין שחיה בעולם של גברים כוחניים. בעולם אליטיסטי, צבאי וגברי ובתוך כל זה אנחנו רואים ומבינים את העולם בו היא חיה מנקודת המבט התמימה שלה. וזה סוד היופי והכח של הספר הזה בעיני.

הספר מתאר ילדות בשכונת צהלה בתל אביב, שכונה שבה גרו גנרלים ואנשי ביטחון בכירים, והמספרת נולדה לתוך המציאות הזאת, עם כל היוקרה, הסודיות והניכור שמלווים אותה. מיכל זמיר מתארת את החיים של ילדה שמקשיבה לשיחות המבוגרים, קולטת מבטים, שומעת רמיזות ומרגישה שהעולם סביבה רציני וכבד, אבל גם מלא ציפיות ממנה. דרך העיניים שלה נחשף עולם שבו הרגש נדחק הצידה כדי לפנות מקום למשמעת, למעמד, לתדמית. לא צריך לדעת שהיא בתו של ראש מוסד כדי להבין שהסיפור הזה אישי מאוד ושהוא נכתב מבפנים. יש תחושת אמת חזקה כמעט בכל שורה.

מה שאהבתי במיוחד הוא האומץ של זמיר לכתוב בלי להתרפס ובלי לייפות את הדמויות ואת העבר. היא מתארת סצנות שיכלו בקלות להפוך לדרמטיות או סנטימנטליות, אבל נשארת מפוכחת, מדויקת. זה ספר שמראה שהכתיבה החזקה ביותר לא צריכה לצעוק. יש בו עדינות ואיפוק אבל גם כאב, והאיזון הזה הוא מה שעושה אותו כל כך אנושי. הרקע הגברי והצבאי רק מדגיש עד כמה היא מצליחה לנסח קול נשי עצמאי שלא מתנצל על קיומו, גם כשהוא מוקף בשפה של כוח ושליטה.

זה ממואר, אבל כזה שלא עסוק בעצמו אלא בעולם שהוא חושף. דרך הילדות הזאת אפשר להבין הרבה על החברה הישראלית של אותם ימים, על מבנה הכוח, על האופן שבו גדלים ילדים וילדות כשהמדינה נוכחת בכל פינה בבית. זה לא ספר שמנסה להאשים אלא להסתכל, וזה מה שהופך אותו לכל כך חזק. הוא לא מתעסק בגיבורה כיחידה אלא מתאר תרבות שלמה דרך הסיפור האישי שלה.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שקראתי לא רק על ילדות מסוימת אלא על ישראל שלמה שנבנתה סביב דימוי של גבריות ביטחונית. והספר הזה, בשקט ובדיוק שלו, מצליח לחדור לתוך הדימוי הזה ולפרק אותו מבפנים. בעיני זה ספר אמיץ מאוד, לא בגלל מה שהוא מגלה אלא בגלל הדרך שבה הוא בוחר לספר את זה, בלי פחד ובלי התנצלות.

לא בפוקוס / יוהאן הארי
הוצאת מטר
325 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

מגיל צעיר אני סובל מהפרעות קשב וריכוז.
עוד הרבה הרבה לפני הטלפונים הניידים ופרסומות המולטימדיה והסחות הדעת האינסופיות, עוד בתקופה שהיה לנו רק ערוץ אחד לא כולל ערוץ המזרח התיכון ובילינו בחוץ כל היום בשנות השמונים.
היום כאיש מבוגר בשנת החמישים לחיי אני רואה שמה שהיה בתקופתי פחות מאובחן או פחות עם דגש עליו הוא היום הרבה יותר משמעותי.
גם אלו שלא מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז מתקשים להתמודד עם משימה אחת מבלי לחזור למסך, בין אם זה הטלפון או המחשב ואפילו הקינדל הוא מסך.
אנחנו שינינו את הרגלי הקשב שלנו, הרגלי הקריאה שלנו, הרגלי הצפייה שלנו, הרגלי השיחה שלנו ובכלל את התקשורת הבין־אישית.
והספר הזה של יוהאן הארי מאיר לנו עיניים ופותח לנו צוהר למורכבות של הנושא.

הארי יוצא למסע חובק עולם שמנסה להבין לאן נעלם הקשב שלנו, מי גונב אותו מאיתנו ומה נוכל לעשות כדי להחזיר לעצמנו את היכולת לחשוב ברצף. הוא מביא עשרות דוגמאות, מחקרים, עדויות וסיפורים אישיים שמרכיבים יחד תמונה מטרידה מאוד. אנחנו לא איבדנו את הקשב במקרה, מישהו גנב אותו. זו לא בעיה אישית, זו בעיה מערכתית.
הוא מדבר על טכנולוגיה, על מדיה חברתית, על עומס מידע, על קצב חיים, על לחץ, על שינה, על תזונה, על תרבות עבודה שמתוגמלת על מהירות ולא על עומק. כמעט כל תחום בחיים שלנו מושך אותנו לכיוון של ריכוז שטחי, מהיר, לא ממוקד.

הקריאה בספר היא חוויה מטלטלת, לא בגלל שהיא חושפת סודות, אלא מפני שהיא גורמת לך להביט בעצמך. להבין כמה פעמים ביום אתה בורח מהתמודדות אמיתית למשהו קצר ומסיח, כמה קשה לך פשוט לשבת ולהיות. הארי מספר על ניסוי שעשה כשהתנתק מהמסכים למשך תקופה ארוכה, איך המוח שלו עבר שלבים של גמילה ואיך חזר בהדרגה ליכולת להתרכז. זה קטע שממש גרם לי לעצור ולחשוב אם גם אני יכול הייתי לעשות את זה.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להרחיב את ההבנה שלנו לגבי מה שמכונה הפרעת קשב. הארי טוען שהבעיה כבר מזמן אינה רק רפואית, אלא חברתית. כולנו חיים בסביבה שמעוצבת כדי להפריע לנו להתרכז. חברות טכנולוגיה מתפרנסות מהפרעת קשב. הכלכלה כולה בנויה על כך שנשאר תלויים בגירויים. זה משפט קשה, אבל ככל שאתה מתקדם בקריאה אתה מבין כמה הוא מדויק.

עם זאת, יש נקודה שבה הספר מתחיל להתרחק מהקרקע. בפרק שבו הארי מדבר על מערכת החינוך ועל חינוך אלטרנטיבי, הוא מציע פתרונות שמבוססים על מודלים כמו סאדברי או בית הספר האוונגליסטי צנטרום בברלין. לכאורה אלה מקומות שבהם הילד הוא במרכז, שבהם אין ציונים, אין מבחנים, ויש אמון בתלמידים שיבחרו בעצמם מה ללמוד. זה נשמע יפה ומרגש, אבל הבעיה היא שאלו מסגרות פרטיות לחלוטין, יקרות, ונגישות רק למיעוט קטן של הורים.
כאדם שעבד שנה בבית ספר דמוקרטי אני מכיר מקרוב את היופי שבחופש ואת הערך שיש בו, אבל גם את הקושי. זו חוכמה גדולה להצביע על חינוך אלטרנטיבי כדוגמה, אבל כל עוד המערכת הציבורית לא תאמץ חלק מהעקרונות האלו בעצמה, זו לא באמת אלטרנטיבה.

וזו בדיוק הביקורת המרכזית שלי על הספר. הארי מזהה נכון את גודל הבעיה, אבל חלק מהפתרונות שלו נשמעים כמו פריבילגיה. אפשר להתנתק מהמסכים כשאתה עצמאי עם חסכונות, אפשר לשלוח את הילדים לסאדברי אם יש לך אמצעים, אבל רוב האנשים נמצאים במרוץ הישרדותי שלא מאפשר שינוי כזה.
הפתרון האמיתי, בעיני, צריך להיות מערכתי. מערכת החינוך, עולם העבודה, אפילו אופן עיצוב הטכנולוגיה. בלי שינוי ברמה הזו, הקריאה של הארי תחזק בעיקר את תחושת האשמה שלנו במקום לשחרר אותנו ממנה.

ובכל זאת, אני לא מזלזל לרגע בהשפעה של הספר הזה. הוא כתוב היטב, בהיר, נגיש, עם שילוב חכם בין מחקר לבין סיפור אישי. יש בו משהו כן ואנושי, והארי מצליח לגעת בעצב חשוף של העולם המודרני. זה ספר שאפשר לקרוא ברצף או בפרקים, ושהוא כמעט חובה לכל מי שמרגיש שהמוח שלו כבר לא אותו דבר.

בסוף הקריאה נשארתי עם שאלה אחת מהדהדת. אם כולנו מאבדים את הקשב, מי ירצה להחזיר אותו. כי קל מאוד להאשים את הטכנולוגיה, אבל האמת היא שאנחנו נהנים מההסחות, הן מרגיעות אותנו, נותנות תחושת שליטה, מאפשרות להימנע מהתמודדות עם ריקנות או פחד.
אולי גנבו לנו את הקשב, אבל אולי גם מסרנו אותו מרצון.

זה לא ספר שנותן תשובות פשוטות, אלא כזה שמזכיר לנו לשאול את השאלות הקשות באמת. בעיניי זו גדולתו.
ואני חושב שגם אם חלק מהפתרונות של הארי לא ישימים, עצם זה שהוא גורם לך לחשוב על עצמך, על הילדים שלך, על איך אתה צורך מידע ואיך אתה מתקשר עם אחרים, זו כבר התחלה של שינוי.

בסופו של דבר, לא בפוקוס הוא ספר חשוב לא בגלל שהוא מציע פתרון, אלא בגלל שהוא מעמיד בפניך מראה. והשתקפות אמיתית, גם כשהיא לא נעימה, היא תמיד הצעד הראשון בדרך להחזיר לעצמך את הקשב.

החברה המקוללת / באטריצ'ה סלביוני
כנרת זמורה
221 עמודים
מאיטלקית: יעל קריצוק

יש איזו נטייה להשוות ספרות איטלקית שמראה נערות וסיפור התבגרות נשי לאלנה פרנטה ואני חושב שההשוואה הזו עושה עוול למחברת הספר הזה. סלביוני איננה פרנטה, והספר שלה מלבד זה שיש בו שתי נערות חברות שעוברות משהו ביחד כאן מסתיימת ההשוואה לפרנטה. החברה המקוללת זה ספר שעומד בפני עצמו ולמעשה הוא די מוצלח ואפילו במקומות מסוימים מאתגר מבחינת עלילה וקריאה.

הספר מתרחש באיטליה של שנות השלושים, תקופת מוסוליני, שבה האווירה הפוליטית מחלחלת לכל מקום, גם לעיירה הקטנה שבה חיות שתי הגיבורות. פרנצ׳סקה, בת שתים עשרה ממשפחה בורגנית, רגילה לציית, לשתוק, ולרצות את מה שמצופה ממנה. מדלנה, או כפי שקוראים לה כולם, המקוללת, היא ניגוד גמור לה. נערה פראית, בלתי צפויה, שנושאת על גבה שמועות ורכילויות שמרתיעות את שאר הבנות אך גם מושכות אותן. בין השתיים נולדת חברות חריגה ומורכבת שמאלצת את פרנצ׳סקה להתבונן מחדש בעולם שסביבה ובאומץ שלה מולו.

זה סיפור שמתחיל במוות, אך למעשה עוסק בחיים. בגוף ראשון, מתוך עיניה של פרנצ׳סקה, נפרש לפנינו תהליך התבגרות מר עד כאב, שבו הילדות נקרעת מתוך תום לתוך מציאות של ציות, פחד ומגדר. סלביוני מצליחה לבנות עולם שבו לא רק הגיבורות חיות תחת משטר פשיסטי אלא גם הקוראים חשים את אותו מחנק. היא כותבת בדיוק רגשי מדויק מאוד, בשפה פשוטה אך רוויה מתח פנימי, כזו שמצליחה להעביר את חוסר האונים של ילדה שמבינה יותר מדי אבל לא יכולה לדבר.

מה שמרתק כאן הוא שהאלימות והאכזריות אינן מתוארות כמעשים יוצאי דופן אלא כחלק משגרת חיים. אפילו הילדים ספוגים באידיאולוגיה של פחד ושל היררכיה. החברה הקטנה משקפת מדינה גדולה שבה אין מקום לשונות ולחמלה. בתוך כל זה, החברות בין פרנצ׳סקה למדלנה הופכת לאקט של התנגדות. לא במובן פוליטי גלוי, אלא כהתעקשות על נאמנות, על אנושיות, על אמונה בכך שאפשר להיות נאמן למישהו גם כשכולם אומרים שאסור.

הקריאה אינה קלה. יש קטעים שמכבידים, יש רגעים שבהם האכזריות נוגעת ממש בבטן. אבל התחושה הכללית היא של אמת רגשית חזקה, לא דרמטית אלא שקטה ומדויקת. זה ספר שבונה את עוצמתו לאט, כמו משקע שמצטבר, ומותיר בסוף תחושת מועקה רכה, כזו שלא נעלמת גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.

החברה המקוללת הוא רומן התבגרות אמיץ שנכתב ביד עדינה ובתבונה. הוא לא מנסה לרצות את הקורא אלא לגרום לו להרגיש, לחשוב, ולראות את הילדות לא כגן משחקים אלא כזירה שבה מתגבשים פחד, אשמה ואומץ. זה ספר שאני שמח שקראתי, גם אם לפעמים הוא כאב.