סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי
הוצאת עם עובד
218 עמודים
מאיטלקית: אלון אלטרס

כיף לקרוא ספרים של להירי שבעיני היא אחת מכותבי הסיפורים הקצרים הכי מוכשרים בספרות העולמית העכשווית.
להירי שנולדה למשפחת מהגרים והיגרה בעצמה למקומות שונים מעבירה בסיפורים שלה את חוויות השייכות והזרות ובאופן מעורר השראה וגם כאן בסיפורים רומאיים אנחנו רואים את זה באופן ברור.

זה לא ספר שמבקש לספר סיפור אחד גדול אלא אוסף של רגעים, אנשים, מבטים, שיחות חולפות, תחושות זמניות של חיים בעיר שלא באמת מאפשרת לאיש להיות שייך לה עד הסוף. רומא כאן אינה רק מקום אלא מצב נפשי, עיר שיכולה להכיל בתוכה את כל היופי האפשרי ואת כל הניכור שבעולם באותה נשימה. להירי כותבת באיטלקית, וזה כשלעצמו כבר מעשה אמנות. היא לא רק מספרת על זרות, היא חיה אותה, נושמת אותה, ובוחרת לכתוב בשפה שאינה שפת האם שלה, כאילו כדי לומר שגם המילה עצמה היא סוג של נדודים.

הקריאה בספר הזה מרגישה כמו טיול איטי ברחובות צרים, כאלה שמצד אחד יש בהם אור חם של שמש ומצד שני ריח של עייפות. כל סיפור נוגע בשאלה איך אדם שומר על עצמו כשהוא רחוק ממקום שורשיו ואיך הוא בונה לעצמו זהות חדשה בעולם שלא תמיד רוצה בו. אין כאן דרמות גדולות או טוויסטים, אלא שקט פנימי שמתפשט מתוך השורות. להירי לא מתאמצת להסביר, היא פשוט מציבה את הקורא מול החיים כמו שהם, עם חוסר הצדק, עם הקטנות, עם היופי החולף.

אלון אלטרס מתרגם את הספר ברוך ובדיוק, ומצליח לשמר את המוזיקה המאופקת של הכתיבה האיטלקית שלה. יש משהו עדין מאוד באופן שבו היא כותבת, כמעט שקוף, ומי שלא קורא אותה לאט עלול לפספס את הרבדים שמתחת לפני השטח. הסיפורים האלה עובדים על הלב לא דרך עלילה אלא דרך טון, דרך רגישות, דרך מבט. הם מזכירים לנו שספרות גדולה לא תמיד נמדדת במתח אלא בכמה עמוק היא מצליחה לשקף את חוויית הקיום האנושי.

להירי מתכתבת כאן גם עם המסורת הספרותית האיטלקית ועם עצם רעיון התרבות האירופית. רומא בספר אינה עיר נצחית אלא עיר מתפוררת, עיר שמתקשה להכיל את זמנה החדש ואת הרב־תרבותיות שמאיימת עליה. אבל גם כשהיא מבקרת אותה, להירי כותבת מתוך אהבה. יש כאן הכרה ביופי של המקום ובשבריריות שלו, באור ובצל שמתקיימים יחד.

מה שמרתק בעיני הוא שהספר הזה לא עוסק רק בהגירה במובן הפיזי, אלא גם בהגירה לשונית, תרבותית, רגשית. כל דמות בו נעה בין שפה לשפה, בין בית לבית, בין פנים לחוץ, והתחושה הזו של אי שקט ושל חיפוש אחרי שורש נוכחת בכל עמוד. גם הקריאה עצמה מרגישה ככה, תנועה מתמדת בין זרות להבנה, בין ריחוק לחום.

כשסיימתי את הספר הרגשתי שהמילה "רומאיים" בכותרת היא כמעט אירונית. הסיפורים אינם באמת על רומאים, אלא על כל מי שמנסה להיות רומאי לשעה, למצוא את מקומו בעולם זר ולגלות שבאופן מסוים כולנו מהגרים, גם במקומות הכי מוכרים לנו.

ספר יפה, חכם ונקי, שמזכיר כמה מעט צריך כדי לכתוב טוב, וכמה רחוק אפשר להגיע עם רגישות אמיתית לשפה ולנפש האנושית.

ניצוצות / מיכל בסן ואור רוט
הוצאה עצמית
280 עמודים

כיף לצלול לתוך ספרות פנטזיה לנוער מקורית ומרעננת שלוקחת אותנו לכמה עולמות במקביל וחושפת אותנו לתוך סיפור ישראלי מאוד שמחבר בין העולם המציאותי לעולם דמיוני מעניין. אבל מיכל בסן ואור רוט לוקחות אותנו למסע אחר של חיבור בין שתי נפשות אבודות שמוצאות נחמה זו בזו בעולם שמתקיים על התפר שבין מציאות לקסם. זוהי ספרות להט"בית אמיצה בעיני שמחברת אותנו לישראליות של התמודדות עם משבר ופוסט טראומה ובעצם נוגעת בנקודות מאוד אמיצות דרך העולם שהן יצרו בספר הזה.

שחר הוא לוחם לשעבר, אדם שבור ומרוסק נפשית, שמנסה למצוא לעצמו מקום בעולם. הוא עובד כשיפוצניק שמבצע עבודות בשביל יצורים קסומים, ליליות ושדים, שחיים ממש לידנו מבלי שנבחין בהם. הוא היחיד מבני האדם שמודע לקיומם של העולמות הללו, ודרך העבודות שלו הוא נע בין גבולות של טוב ורע, של אנושי ולא אנושי. באחת המשימות הוא פוגש את סהר, דמות מסתורית, אנושית אך גם שבורה, ודרכו נפרש לפנינו מסע רגשי שמחבר בין שני גברים שמנסים לשרוד, להאמין, להרגיש שוב.

מה שהופך את הספר הזה לחריג ומרגש הוא לא רק העולם הפנטסטי שבו הוא מתרחש אלא דווקא האומץ לגעת במקומות שנחשבים רגישים או אפילו נפיצים. בסן ורוט יוצרות כאן עולם שבו קודש וקללה מתערבבים, שבו סמלים דתיים נושאים משמעות כפולה, ובו היררכיות שמזכירות חצרות חסידיות נבחנות בעין ביקורתית אך לא לועגת. יש כאן עיסוק חכם בשאלה מהי סמכות רוחנית, איך נראית קהילה כשהיא מאבדת את הליבה המוסרית שלה, ומה קורה לנפש כשהיא נדרשת לבחור בין נאמנות לעולם שאליו נולדה לבין נאמנות לעצמה.

הספר לא מפחד להראות גם את הפצעים של החברה הישראלית. הוא לא מצייר את הפוסט טראומה כטראגית בלבד אלא כמצב של הישרדות מתמשכת, של חיים בין שני עולמות, בדיוק כמו שחר שנע בין העולם האנושי לעולם הליליות. זהו משל ברור על מי שחי עם עבר כואב ומנסה בכל זאת למצוא תקווה, אהבה, מקום להיות בו. גם הסיפור הרומנטי בין שחר לסהר לא מוצג כסנסציה אלא כקשר אנושי מלא חום, כאב וחיפוש אחר שייכות, מבלי להיכנע לקלישאות של ספרות נוער.

יש בספר רגעים סבוכים, קפיצות בעלילה, ולעיתים בלבול טבעי שנובע מהבחירה לא להסביר הכול לקורא. אבל דווקא הבחירה הזו מחזקת את תחושת האותנטיות. אנחנו באמת מרגישים כאורחים בעולם שהולך ונחשף בהדרגה, ולא כצרכנים של פנטזיה שנלעסה מראש. השפה חיה, הדיאלוגים לעיתים לא אחידים אך מלאים נשמה, והכתיבה עצמה נוגעת בדיוק במקום שבו מציאות ודמיון כבר לא נפרדים.

ובכל זאת, הדבר שהכי הרשים אותי הוא הכנות. נדיר למצוא ספר לנוער ישראלי שמעז להציב מראה כזו. הספר לא מתבייש להראות כאב, לא מתבייש לגעת במורכבות של אמונה ושל מוסדות דתיים, לא מפחד לשאול אם הקודש באמת טהור או שמא גם בו מסתתרים פחד, כוח ואינטרס. הוא לא אנטי דתי אלא אנושי מאוד.

ניצוצות הוא ספר שנכתב באהבה ובאומץ. הוא לא מושלם, אבל יש בו משהו אמיתי יותר מרוב מה שנכתב בז’אנר הזה. הוא מזכיר שלפעמים דווקא דרך פנטזיה אנחנו מבינים טוב יותר את המציאות שלנו, את השברים ואת הניסיון לתקן. ספר נדיר ביושרו, ברגישותו ובנכונותו לדבר אמת גם כשהיא לא נוחה.

לחיות עם המתים שלנו / דלפין הורווילר
הוצאת לוקוס
168 עמודים
מצרפתית: רותם עטר

כשראיתי את הספר הזה במדפים הוא סקרן אותי מאוד ורכשתי אותו יחד עם הספר השני של דלפין הורווילר שתורגם לעברית ואותו כבר סקרתי לפני כמה חודשים.
וכיוון שהספר הקודם שלה (מבחינה כרונולוגית הוא חדש יותר) היה מצוין בעיני החלטתי שחשוב לי גם לקרוא את זה ולכתוב עליו.
ואם הספר הקודם שקראתי נכתב אחרי ה7.10.23 וגם מתייחס אליו אז הספר הזה נכתב שנתיים לפני ותורגם לעברית חצי שנה לפני המלחמה שאנחנו חיים בה שנתיים אך יש גם לו באורך מפתיע מקום לדון בו בהקשר של המציאות הנוכחית שלנו שכן אנחנו מתמודדים עם אובדנים רבים ומחבקים משפחות רבות שאיבדו את היקר להם ומתמודדים עם זה.

דלפין הורווילר היא רבה צרפתייה שמלווה משפחות אבלות כבר שנים רבות, והיא כותבת את הספר הזה מתוך חוויה אמיתית של ליווי, הקשבה וניסיון להחזיר למוות את מקומו בתוך חיינו. היא לא מדברת על מוות במובן תאורטי אלא על מפגשים אנושיים מאוד, על פרידות, על הלויות, על רגעים שבהם אדם נדרש למצוא מילים כשהכול סביבו שותק. בתוך כל אחד מן הסיפורים שהיא מביאה יש התמודדות שונה עם אובדן אך תמיד נשארת תחושת אחריות כלפי המתים שלנו, אחריות לספר את סיפורם, לא לשכוח, לא להדחיק.

הכתיבה של הורווילר רגישה ואינטליגנטית. היא נעה בין רעיונות פילוסופיים למגע ישיר עם כאב. לעיתים היא מזכירה מדרש, לעיתים וידוי, ולעיתים מכתב פרידה מאדם שאיננו. בתוך כל אלה היא מבקשת לנסח שפה אחרת, שפה שמאפשרת לא לדבר על המוות אלא עם המוות. זהו ספר שמחזיר למילים את כוחן המרפא, את האפשרות לבנות מחדש משמעות בתוך ריק.

כשקוראים את הספר היום, בישראל של אחרי 7 באוקטובר, קשה שלא לשמוע בו הד עמוק למציאות שלנו. הוא נכתב מתוך שקט צרפתי יחסי, מתוך עולם שונה מאוד, ובכל זאת הוא נקרא כאן כמעט כנבואה. נדמה שהוא מדבר בדיוק על מה שאנחנו מתקשים לבטא: איך ממשיכים לחיות עם מתים שאינם רק קרובים אישיים אלא בני קהילה, לוחמים, חטופים, ילדים. הורווילר מדברת על הצורך להעניק למתים קול, להמשיך לספר את סיפורם, ואני חושב על איך אנחנו בארץ עושים זאת יום יום בטקסים, בראיונות, בתמונות שתלויות על הקירות. זה לא רק אבל פרטי אלא אבל לאומי, והספר מאפשר להתבונן בו בלי להתפרק.

הקריאה בו מעלה שאלה מוסרית ורגשית עמוקה: האם אפשר באמת לחיות עם המתים שלנו או שאנחנו רק שורדים לידם. האם יש דרך להפוך את האבל לשיחה ולא לקיר. הורווילר מציעה תשובה רכה, אולי אפילו נאיבית בעיני קורא ישראלי, אך יש בה נחמה. היא מזכירה לנו שהמוות הוא לא סיום של קשר אלא המשכו בצורה אחרת, ושלעיתים המפגש עם האובדן מגלה את מה שהחיים הסתירו.

רותם עטר מצליחה להעביר את הלשון המדויקת והצלולה של הורווילר לעברית זורמת וקריאה. התרגום ניכר באיפוקו, אין בו ניסיונות לייפות את הדברים אלא רק לאפשר לקול הפשוט לעבור. זה תרגום שמשמר את הכנות ואת האינטימיות.

זה לא ספר שאפשר לקרוא ברצף. הוא דורש עצירות, נשימה, עיכול. יש בו רגעים מרגשים מאוד אך גם קטעים מעט מופשטים, שבהם המחשבה גוברת על הרגש. ובכל זאת, עבורי זו הייתה קריאה נחוצה. היא לא רק נגעה בכאב אלא גם יצרה תחושת משמעות חדשה, כזו שמזכירה למה בכלל מדברים על המוות, למה הוא חלק בלתי נפרד מן החיים.

לחיות עם המתים שלנו הוא ספר שאפשר לשוב אליו גם אחרי זמן, במיוחד בתקופה כמו זו, שבה כולנו חיים בתוך היעדר מתמשך. הוא מזכיר שהאבל הוא לא חולשה אלא עדות לקשר, והוא מזמין אותנו לשאול מה אנחנו עושים עם הקשר הזה כשאין עוד למי לפנות.

סוקרטס אקספרס / אריק ויינר
הוצאת מטר
404 עמודים
מאנגלית: עפר קובר

כאחד שקורא המון פילוסופיה, אוהב להיחשף לכל סוגה ותפיסת עולם פילוסופית ולומד המון גם מכתיבתם של ההוגים וגם מכתיבה על ההוגים אני שמחתי לראות את הספר הזה שלוקח אותנו למסע אחר.
זהו מסע תרתי משמע, מסע של כותב הספר שממש נמצא בדרכים ועוד ניגע בנקודה הזו ובמשמעות שלה ומסע אל חייהם של ההוגים ומה חייהם והדרך בה הם חיו יכולים ללמד אותנו.
אז זה לא ספר שנוגע בהגות פילוסופית כזו או אחרת, כלומר אי אפשר לדבר על הוגים מבלי לגעת בהגותם אבל זה לא החלק הכי חשוב בספר, החלק המשמעותי בספר הם ההוגים עצמם ותובנות שאפשר ללמוד מהם כדי להפוך את החיים של כל אחד מאיתנו למשמעותיים יותר.

בדיוק כך הרגשתי גם אני בקריאה. מהר מאוד הבנתי שסוקרטס אקספרס הוא לא עוד ספר פילוסופיה שמנסה להסביר מה אמר קאנט או מה רצה ניטשה, אלא ספר שמבקש להרגיש את הפילוסופיה. ויינר לא מתעניין במערכת הרעיונות אלא באנשים עצמם, באיך הם קמו בבוקר, איך התמודדו עם כאב, עם שעמום, עם הזדקנות. הוא מבקש לדעת איך הם חיו ולא רק מה הם חשבו. לכן הספר מרגיש חי מאוד, כמעט מסע אישי של שיחות עם אנשים שכבר מתו מזמן אבל עוד יש להם מה לומר.

הבחירה של ויינר להעלות על רכבת איננה סמלית בלבד. כל נסיעה כזו היא פרק בזמן שבו הוא עובר בין תחנות חיים שונות, בין תקופות, בין קולות. הרכבת היא הלב הפועם של הספר, מסמלת את התנועה הבלתי פוסקת של החיים ואת הצורך לעצור מדי פעם בתחנה ולחשוב. בתחנה אחת הוא פוגש את סוקרטס ולומד לשאול שאלות, בתחנה אחרת הוא יושב לצד מרקוס אורליוס ומדבר על שליטה עצמית, אחר כך הוא עובר לניטשה ולומד מהי חירות אמיתית ולבסוף מגיע לסימון דה בובואר ומבין את משמעות ההתבגרות וההשלמה. המסע הזה הופך להיות גם המסע של הקורא, שמוזמן לשבת בקרון לידו ולהביט החוצה דרך החלון, על העולם וגם על עצמו.

הכתיבה של ויינר חכמה אבל לא מתנשאת. יש בה המון הומור עצמי, רגעים קטנים של חולשה, תסכולים, טעויות, אפילו רגעים שבהם הוא לא מצליח ליישם את מה שהוא בעצמו כותב עליו. וזה מה שהופך את הספר הזה לכל כך אנושי. הוא מזכיר לנו שהפילוסופיה איננה רק עיסוק לאנשי אקדמיה אלא כלי לחיים, סוג של מצפן שמכוון אותנו גם כשאנחנו לא בטוחים באיזה כיוון המסילה שלנו ממשיכה.

אחד הדברים שהכי אהבתי הוא איך שהוא מחבר בין הפילוסופיה לבין היומיום. הוא מדבר על איך לקום בבוקר, איך לשתוק, איך להקשיב, איך להזדקן ואיך למות. נושאים שנראים גדולים מדי מטופלים בגישה פשוטה וישירה, כמעט בגובה העיניים. זה לא ספר של תשובות אלא של שאלות טובות, והוא מזכיר שכל תשובה נולדת רק מתוך תנועה, מתוך מסע, מתוך מוכנות לעבור לתחנה הבאה.

יש רגעים שבהם ויינר קצת נוטה לפשט יותר מדי את ההגות של הפילוסופים, אולי כדי לשמור על קלילות, אבל זה חלק מהקסם של הספר. הוא לא מתחזה לספר אקדמי, הוא רוצה להיות מסע השראה. ולכן גם מי שמעולם לא קרא ספר פילוסופיה יוכל ליהנות ממנו, וגם מי שכבר קרא את מרביתם ימצא בו משהו חדש, בעיקר בזכות הנקודה האישית והכנה שממנה ויינר כותב.

בסיום הקריאה הרגשתי כאילו ירדתי מרכבת אחרי נסיעה ארוכה ומפתיעה. היו קטעים של מחשבה עמוקה, קטעים של עייפות, רגעים של התבוננות בשקט, ובכולם הייתה תחושה של תנועה מתמדת קדימה. זה ספר שמצליח להזכיר שפילוסופיה היא לא שפה זרה ולא מקצוע אבוד אלא דרך לחיות. דרך לשאול, לטעות, לתקן, להמשיך.

ואולי זו התובנה הכי חזקה שהספר מציע: כולנו נוסעים ברכבת הזו, בין שאלות לתובנות, בין עייפות להתחדשות, בין חיים שהיו למה שעוד מחכה בתחנה הבאה.

אדם אחד נוסף / מיכל ברנע אסטרוג
הוצאת תשע נשמות
304 עמודים

מיכל ברנע אסטרוג, מחברת הספר באה מהעולם הטיפולי ומהעולם הזן בודהיסטי וכשאתה צולל לספר המורכב הזה גם סגנונית וגם רעיונית אתה יכול להבין את עולמה הפנימי ועולמה התעסוקתי והרוחני של המחברת שכן הספר הוא בדיוק זה, וכמו זן בודהיזם הוא דורש התחברות, דורש שקט פנימי, דורש ריכוז והתמסרות שכן ללא אלו יהיה קשה לקורא להתחבר לרעיונות שבספר וככל שהם מורכבים יותר כך הם מעלים שאלות קשות יותר וזה סוד הקסם שלו.

הכריכה של הספר בעיניי היא הצהרה בפני עצמה. במרכז עומדת דמות שהיא גם אדם וגם מבנה, עשויה מגושי חומר שנראים כמו לבנים או שברי אותיות. היא מתכופפת, אולי נושאת על גבה את כובד הידע, התרבות או הקיום עצמו. הרקע הכהה, בגוון של אדמה חרוכה או דם שהתייבש, משרה תחושת מחנק וחוסר אוויר, כמו העולם שאסטרוג מתארת. כבר במבט ראשון יש תחושה שמשהו כאן קרס, שמבנה האדם התפורר והפך לדבר אחר. העיצוב החזותי הזה אינו רק נלווה לטקסט אלא חלק ממנו, המשך ישיר של אותו עיסוק שקט ומייסר בשאלה מה נשאר מהאדם כשהוא מוותר על האנושיות שבו כדי להתאים את עצמו לסדר חדש.

העלילה מתרחשת בעולם עתידי מופשט שבו האנושות ניסתה למצוא דרך להתמודד עם עודף, רעב, עומס אוכלוסין או אולי עומס נפשי. קשה לדעת בדיוק, שכן הספר אינו מציע הסברים חדים אלא רמזים שנמסרים דרך מונולוגים וזרם תודעה של הדמות המספרת. היא חיה במרחב סטרילי, כמעט נטול חיים, שבו כל דבר מדוד, מתוכנן ומוגדר מראש. אין מקום לרגש, לא ליצירה ולא לקשר אנושי אמיתי. בתוך המערכת הזו הדמות מנסה לשמור על זכרונות, על שפה, על דימויים של טבע ושל קרבה, כאילו דרך המילים אפשר עוד לשחזר את מה שאבד. ככל שהקריאה מתקדמת מתברר שזה לא רק סיפור על עולם חיצוני דיסטופי, אלא על עולם פנימי שהלך ואיבד את צורתו, על תודעה שמנסה להחזיק מעמד בתוך שקט מוחלט.

הרעיונות שבספר נעים בין פילוסופיה של קיום לבין חקירה טיפולית. אפשר לקרוא אותו כתפילה על האדם הבודד בעידן של שליטה, טכנולוגיה וניכור. ואפשר גם לראות בו כתב הגנה על הנפש האנושית שנאבקת שלא להימחק. אסטרוג כותבת מתוך תודעה מדיטטיבית. אין כאן עלילה במובן המקובל, אלא רצף של מחשבות, הבזקים וזכרונות שמצטברים כמו שכבות של תודעה. לפעמים המשפטים נראים פשוטים מאוד, כמעט יומניים, ולפעמים הם מתפרקים לתיאורים פיוטיים, חידתיים, שמצריכים עצירה והתבוננות. זה ספר שאי אפשר לקרוא ברצף מהיר. הוא מבקש מהקורא לשהות, להרגיש את הקצב הפנימי שלו, להיכנס למעין מצב של מדיטציה.

יש משהו אמיץ מאוד בכתיבה הזו. אסטרוג לא מנסה לרצות את הקורא ולא מבקשת לספק פתרונות. היא חוקרת דרך הספרות שלה את אותו משפט עתיק שמרחף מעל כל הסיפור, לא טוב היות האדם לבדו. הספר כולו נדמה כניסיון להבין את המשפט הזה מחדש, בעולם שבו האדם הפך ליחידה ביולוגית מווסתת, בודדה, מרוחקת. ברגעים היפים ביותר של הספר יש תחושת גילוי, כאילו מתחת לכל הרציונל הקר מנצנץ משהו חי, שביר מאוד, אבל עדיין אנושי.

בסופו של דבר זה ספר שמאתגר לא רק את סבלנות הקריאה אלא גם את האופן שבו אנחנו חושבים על ספרות ועל האדם עצמו. הוא שואל מה קורה לנפש בעולם שבו כל דבר נשלט ונמדד, ומה נותר ממנה כשהיא מאבדת את היכולת לחלום. זו חוויה של קריאה איטית, לא פשוטה, אבל מתגמלת מאוד. מי שייתן לו מקום וזמן ימצא בו עומק רגשי ורעיוני נדיר, ספר שפותח את המחשבה ומבקש מאיתנו לעצור לרגע, לשהות בשקט, ולהבין שדווקא שם, בין השתיקות, מסתתר האדם האחד הנוסף.

איש אשר רוח בו / אודי בן סעדיה
הוצאת כנרת זמורה
173 עמודים

עד לפני שנה אף אחד מאיתנו כמעט לא הכיר או שמע על ארנון זמורה אבל לאט לאט, אחרי מבצע החילוץ ההירואי בעזה שבו איבד את חייו, התגלה מיהו ואיזה לוחם אמיץ היה ארנון זמורה. המבצע הזה ובכלל כל השנתיים האלו חשפו אותנו לגיבורים רבים, אנשים אמיצים מאוד, אנשים שחירפו נפשם ויצאו לקרבות ולמשימות קשות וחלקם לא חזרו, אבל המטרה הייתה להגן עלינו האזרחים, להציל חטופים ולנצח במלחמה הזו. ארנון היה אחד מאותם האנשים האלו, והספר הזה זו ביוגרפיית הנצחה, ספר שנועד שכולנו נכיר את סיפורו.

כשניגשים לספר כזה צריך להבין שהוא לא נכתב מנקודת מבט של היסטוריון או חוקר, אלא של אדם שמבקש לזכור. זהו ספר שנולד מתוך כאב טרי, מתוך געגוע שעדיין בוער, מתוך רצון לשמור את רוחו של ארנון חיה בעולם שבו הכול ממשיך הלאה מהר מדי. לכן אי אפשר לשפוט אותו באותם כלים שבהם שופטים ביוגרפיות רחבות יריעה או ספרים על מנהיגים היסטוריים. זהו ספר של לב ושל נשמה, לא של מסמכים ומחקר.

אודי בן סעדיה כתב כאן יצירה שמבקשת קודם כול להראות את האדם. לא את הגיבור, אלא את הילד, את הנער, את הבן, את החבר, את המפקד שידע גם לחייך, גם לפחד, גם להתלבט. הוא לוקח אותנו אל בית ילדותו, אל הנוף, אל השנים הראשונות שבהן התגבשה האישיות הזו, וממנו הוא מטפס אט אט אל הדרך שהובילה לשירות הקרבי ולמסלול שעיצב את חייו. אין כאן ניסיון להאדיר או לייפות, אלא פשוט לספר מי היה ארנון בעיני הקרובים אליו.

הספר כתוב בשפה רגישה, לעיתים כמעט פיוטית, שמצליחה להעביר את התחושה שהכותב מביט באדם שנגע בו באמת. אפשר לחוש את הקרבה, את ההוקרה, את הצניעות. זה לא טקסט שמחפש דרמה או עלילה, אלא רגעים קטנים שמרכיבים דמות אחת שלמה. ברקע ניכרת גם אהבתו של בן סעדיה לשפה ולדימוי, ויכולת אמנותית לתאר נוף או מבט באופן שמחזיר את הקורא לרגעים פשוטים אך נוגעים.

זה לא ספר שמבקש לחדש או לנתח, אלא ספר שמבקש להזכיר. להזכיר לנו שיש אנשים שחיו כאן את חייהם ביושר ובאומץ, ושמותם הפך לסמל לא מפני שחיפשו תהילה אלא מפני שפעלו מתוך שליחות אמיתית. במובן הזה איש אשר רוח בו הוא לא רק סיפור על אדם אחד, אלא גם חלק ממסורת ישראלית של כתיבה שנועדה לשמר זיכרון, לחבר את הציבור אל דמות, אל ערך, אל רוח.

בעמוד האחרון של הספר יש ברקוד שמוביל לאתר שהוקם לזכרו של ארנון זמורה. זו בחירה יפה שמחברת בין הדף לבין ההנצחה החיה, בין הקריאה לבין ההמשך. היא מזכירה שהספר הזה הוא לא סוף הסיפור אלא רק שער אליו.

כשסוגרים את הספר מרגישים שהמטרה הושגה. לא למדנו הכול על זמורה, לא נחשפנו לכל פרט בחייו, אבל הכרנו את רוחו, את מה שנשאר מאחור. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען אדם שכזה.

איכסה, פיכסה, איכסה! / עוז בן יצחק
הוצאת עם עובד
איורים: אביאל בסיל

כל כך הרבה זמן שלא סקרתי ספר ילדים.
האמת? התגעגעתי לכתוב גם על ספרים כאלו וכאן הספר המקסים הזה עם האיורים של אביאל בסיל המוכשר מייצרים ספר שהוא גם תאווה לעייניים וגם תאווה לחך.
למה לחך? כי זה ספר על אוכל, על סרבנות לאוכל אצל ילדים וגם על קשר בין דורי בין נכדה לסבתא.

סבתא מזל מנסה לשכנע את הנכדה תמר לאכול, פעם זה שניצל, פעם זה פסטה ותמיד תמר מסרבת, עם תירוצים משונים ומצחיקים.

סבתא מזל מכינה לה אפילו את האוכל מהצהרון אבל תמר ממשיכה בתירוצים מצחיקים.
עד שחלום אחד מיוחד ומשונה משנה הכל.

הספר החמוד והצבעוני הזה מדבר על משהו שכל הורה כמעט מכיר וכל סבא וסבתא גם והאוכל הוא דרך להמחיש חלומות של ילדים, אהבה וקשר בין דורי.

הספר מסתיים במתכון לאורז של גיבורי על ומוקדש לסבתא תמר חיימוב ולאושפלאו שלה.

ספר מקסים והאיורים של אביאל בסיל גם הם כרגיל יש לומר תענוג אחד גדול. דמויות נפלאות, צבע, נקודות מבט מיוחדות ובאמת ספר שילדים בגיל הרך יהנו ממנו מאוד.

המכתב הגנוב ואחרים / אדגר אלן פו
הספריה החדשה
319 עמודים
מאנגלית: אלינוער ברגר

אני מאוד אוהב את אדגר אלן פו. בעיני הוא אחד הסופרים שהכי השפיעו עלי. עד היום אחד הספרים הכי שמורים אצלי בספריה זה הפואמות העורב ו־אנבל לי בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי. הכתיבה שלו וההשפעה שלו על ספרות האימה והספרות הבלשית היא גדולה ונדמה לפעמים שהיא תמיד רלוונטית ותמיד עוצמתית. גם לקובץ הסיפורים הזה חיכיתי וציפיתי וניגשתי אליו בסקרנות רבה.

הקובץ הזה כולל מבחר עשיר מאוד מסיפוריו של פו, והוא מציג כמעט את כל צדדיו, מהבלשיות הקרות והמדויקות ועד הפנטזיות הגותיות והסיוטים הפסיכולוגיים. מצד אחד, זה ספר שמאפשר הצצה רחבה להיקף של פו כסופר וכממציא ז'אנרים. מצד שני, דווקא הריבוי הזה מבליט את חוסר האחידות: יש סיפורים חזקים ומדויקים ויש אחרים שנראים היום בעיקר כתרגילים סגנוניים, או כאלה שזקוקים להקשר היסטורי כדי להבין את ערכם.

אחד הסיפורים שהכי נהניתי לחזור אליו הוא המכתב הגנוב. זה סיפור בלשי כמעט מושלם, עם מבנה חד ונקי, שבו פו משתמש בשכל קר כדי לחשוף את הפרדוקס שבמסתור. בלש בשם דופן מצליח לפענח תעלומה לא באמצעות חקירה פיזית אלא דרך חשיבה אסטרטגית, כמעט פילוסופית. הרעיון הפשוט שמכתב גנוב מוחבא דווקא במקום גלוי לחלוטין הוא לא רק הברקה בלשית אלא גם אלגוריה על ראייה אנושית: אנחנו נוטים להתעלם ממה שנמצא לפנינו. זה מסוג הסיפורים שמרגישים כאילו נכתבו אתמול, למרות שהם בני כמעט מאתיים שנה.

גם הרציחות ברחוב מורג והבור והמטוטלת בולטים מאוד בעוצמתם, אבל כל אחד מהם מייצג פו אחר לגמרי. במורג הוא ממציא את הסיפור הבלשי הראשון ומכניס לעלילה מתח אינטלקטואלי, פתרון מבוסס לוגיקה, והנאה כמעט מתמטית מהסדר. לעומת זאת, הבור והמטוטלת הוא תרגיל באימה טהורה. גבר כבול בחדר עינויים ספרדי, נעים בין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, וכל סנטימטר של פחד מתואר בפרטי פרטים. זה לא סיפור על דמויות, אלא על מצב תודעתי קיצוני, והוא גורם לקורא להרגיש לכוד יחד עם המספר.

אבל השיא האמיתי של הקובץ בעיני הוא נפילתו של בית אשר. זה סיפור שהזמן כמעט לא נוגע בו. הבית השומם, האגם הדומם, הדמות המיוסרת של רודריק אשר והקריסה הפיזית והנפשית שמתרחשת לקראת הסוף, כל אלה מצטרפים לתחושת דקדנס מוחלטת, כאילו הכול עומד להתפורר. פו מצליח כאן לשלב בין אימה פיוטית לאסתטיקה של ייאוש, וזה לדעתי שיא כוחו כסופר.

גם מסכת המוות האדום ראויה לאזכור. זה משל קצר אך חריף, שבו נסיך מנסה לברוח ממגפה על ידי הסתגרות בטירה, רק כדי לגלות שהמוות הוא האורח הבלתי נמנע. הסיפור הזה, שנכתב במאה ה־19, נקרא היום כמעט כסאטירה על יוהרה אנושית, במיוחד אחרי שנים של מגפה עולמית.

לעומת זאת, סיפורים אחרים בקובץ פחות עמדו במבחן הזמן. החיפושית הזהב, למשל, שידוע בזכות הצופן שהוא מציג, הרגיש לי ארוך ומסורבל, כמעט כמו חידת ילדים שנמתחה מעבר למידה. גם ויליאם וילסון – סיפור על כפיל ומאבק פנימי, מעניין מבחינה רעיונית אבל מתיש בניסיונותיו להיות מוסרי ואלגורי. כשפו חורג מהפחד ומהבלש לכיוון המופשט, הוא לעיתים מאבד את המיקוד ואת החיות של הסצנות.

התרגום של אלינוער ברגר עושה עבודה טובה. הוא שומר על איזון בין שפה עברית עכשווית לניחוח הישן של פו, גם אם לפעמים יש תחושה שהשפה מוחלקת מדי, כאילו נוקתה מהחושך ומהכובד שמאפיינים את המקור. העריכה מדויקת והספר ערוך היטב, אם כי הייתי שמח להקדמה או אחרית דבר שתמקם את הסיפורים בהקשר היסטורי ותאיר את חשיבותם.

בסופו של דבר זהו קובץ חובה למי שאוהב את פו ורוצה לשוב אליו בעברית רעננה. לא כל הסיפורים כאן מהוקצעים באותה מידה, אבל כשהוא במיטבו, פו מצליח להזכיר למה ספרות האימה והבלש נולדה ממנו. הוא כותב על פחד, על אשמה, על טירוף ועל ההיגיון שמנסה לעצור את כולם. ואני קורא אותו שוב, מרגיש איך גם בתוך עולם כל כך עתיק משהו נשאר חי, צורב, ומלא עוצמה.

המלך בצהוב / רוברט ו. צ'יימברס
הוצאת פרדס
140 עמודים
תרגם: יהונתן דיין

מאז שהתחלתי לקרוא את כתביו של לאבקראפט אני התחלתי לחפש טקסטים וספרי אימה מהתקופה היא וזה כל כך מעניין בעיני. אני כאילו נחשף למשהו אחר, הסגנון שכתבו רוב הכותבים באותה התקופה בין אם זה רוברט צ'יימברס, רוברט אי הווארד, לאבקראפט ואחרים הוא סגנון מאוד שונה מהאימה שנכתבת היום והיא כמעט פסיכולוגית, מצמררת דווקא בשקט שלה ודווקא מהמקום הזה היא מייצרת פחד מצמית ומרתק.

במהדורה של הוצאת פרדס מופיעים ארבעת הסיפורים המרכזיים של צ'יימברס: "מתקן השמות", "המסכה", "בחצר הדרקון" ו"הסימן הצהוב". אלו הסיפורים שיצרו את המוניטין של הספר ושהפכו אותו לקלאסיקה של ספרות האימה. בכל אחד מהם המחזה האסור "המלך בצהוב" נוכח כרקע מאיים, ישיר או עקיף, והוא זה שמוביל את הדמויות להתרסקות נפשית, לאובדן אחיזה במציאות ולמפגש עם אימה שאין לה פנים מוגדרות.

"מתקן השמות" פותח את הקובץ בתחושת מסתורין כבדה. "המסכה" חוקר את הגבול שבין אמנות, אהבה והפיכת החומר לרוח. "בחצר הדרקון" מתרחש בפריז ומעמיק את הקשר בין חיי היומיום לבין הצל האפל של המחזה. "הסימן הצהוב" הוא אולי האיום ביותר, סיפור שבו המגע עם המחזה הופך לאובדן בלתי נמנע של שפיות.

הקריאה בארבעת הסיפורים האלה יוצרת חוויה של אי־נוחות מתמשכת, לא בגלל מפלצות מוחשיות או עלילה קצבית אלא בגלל תחושה שהמציאות עצמה מתערערת. צ'יימברס לא זקוק לתיאורי זוועה מוחשיים, הוא משתמש ברמיזות, באווירה ובדמויות שנשחקות מבפנים, ובכך מצליח להוליד אימה קיומית שממשיכה להדהד גם אחרי סיום הקריאה.

התרגום של יהונתן דיין נאמן למקור ומאפשר לקורא בן זמננו לפגוש את הסגנון הדקדנטי של סוף המאה התשע עשרה בלי להיתקע במכשולים לשוניים. הבחירה להתרכז בארבעת הסיפורים החשובים ביותר הופכת את הספר למהודק, ממוקד ומספק.

"מלך בצהוב" הוא ספר שמזכיר לנו שהמילים עצמן יכולות להיות מסוכנות, שהספרות יכולה לערער אותנו לא פחות ממראות זוועה, ושאימה אמיתית היא זו שמגיעה מבפנים ולא מבחוץ.

חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה
הוצאת כנרת זמורה
397 עמודים

אנחנו כמעט שנתיים מאז ה7.10.23 ועדיין לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית. נראה שכל עוד הממשלה הנוכחית בשלטון ועדה כזו גם לא תקום וזה מעלה את השאלה עד כמה ועדות חקירה שעוסקות במחדלים צבאיים הן חשובות כדי להגיע לחקר האמת ומה ניתן ללמוד מהן. אני מעלה שאלה באופן אישי שכן ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים על היערכות ומוכנות של הצבא לא מנעה חמישים שנה לאחר מכן את האסון הנורא ביותר שקרה לנו.

הספר של מוטי גלוסקה נכנס בדיוק אל תוך המקום הזה. הוא מציב לנו מראה היסטורית וגם עדכנית ומבקש שנביט באמת הפשוטה: מדינת ישראל נלחמה בכל דור, שילמה מחיר כבד, ובכל פעם שוב ושוב הקימה ועדות חקירה כדי לנסות להבין מה השתבש. גלוסקה מביא אל השולחן לא רק את ועדת אגרנט המפורסמת אלא גם את ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה, את ועדת וינוגרד שבחנה את מלחמת לבנון השנייה, ואת השיח סביב ועדות שהוקמו או לא הוקמו במקרים אחרים. דרך זה הוא מצביע על תבנית חוזרת: אנחנו טובים בהקמת ועדות, פחות טובים בהטמעת הלקחים.

כקורא מצאתי את עצמי נע בין תחושת הערכה לניסיון להקיף חומר עצום לבין תסכול. הערכה משום שגלוסקה מציג סקירה רחבה מאוד, שמתחילה עוד בימי המנדט ומגיעה עד האסונות האזרחיים של השנים האחרונות, כולל אסון מירון ופרשת הצוללות. תסכול משום שברוב המקרים גם אחרי דיונים נרחבים, מסקנות חדות ודו"חות עבים, נדמה שמה שצריך להשתנות לא באמת משתנה. המנגנון הפוליטי שואב את הדוחות פנימה, המערכת הצבאית מנסה להגן על עצמה, והציבור לרוב מאבד סבלנות.

כאן גם עולה הנקודה האישית שלי כלפי המחבר. גלוסקה הוא אל״מ במילואים, כלומר בא מהצבא, אבל הוא כותב כאן כחוקר אזרחי. אני מוצא בזה משהו מעניין. האם לא נכון יותר שדווקא שופט נטול עבר צבאי יכתוב את החיבור הרחב ביותר על ועדות חקירה? מצד שני אולי דווקא מי שהיה חלק מהמערכת מבפנים מסוגל להבין את נקודות התורפה שלה ולהאיר אותן באופן חד יותר. הספר הזה הוא במידה רבה חלק מהדיון עצמו, הוא לא רק מתאר את הוועדות אלא גם חושף את הבעיה בכך שהקולות החזקים בשיח על חקירת מחדלים הם כמעט תמיד קולות עם עבר צבאי.

החוזקה של הספר היא בכך שהוא לא מסתפק בביקורת. גלוסקה מציע מתווה לוועדת חקירה אחרת, כזו שתהיה יעילה יותר, שקופה יותר, עם פחות מרחב תמרון לפוליטיקאים ולגנרלים. לא כל הצעותיו פרקטיות בעיני, ולא בטוח שבמציאות הישראלית אפשר ליישם אותן, אבל עצם הניסיון להציע פתרון ולא להסתפק באמירה שהכל כשל הוא בעיני נקודה לזכותו. הוא מצליח להראות לקורא שגם אם הדרך ארוכה, יש אפשרות לעצב מנגנון חקירה טוב יותר.

בעיניי זה ספר חשוב, גם בגלל הזמן שבו הוא יוצא וגם בגלל השאלות שהוא מציב. לא מדובר רק בהיסטוריה צבאית או בניתוח משפטי יבש, אלא בדיון עמוק על אחריות ציבורית ועל הקשר בין חברה למדינה. כשאנחנו חיים במציאות שבה ועדת חקירה לא קמה גם אחרי אחד האסונות החמורים בתולדותינו, הספר הזה הוא תזכורת למה אנחנו עלולים לאבד אם נמשיך להימנע מהתמודדות. הוא לא מבטיח נחמה, הוא לא סוגר פצעים, אבל הוא מניח על השולחן שאלה שאי אפשר להמשיך להתחמק ממנה: האם נלמד ממה שכבר נחקר, או שנשאיר את ההיסטוריה לחזור על עצמה שוב.