רטוריקה של כנות / שלמה שלטון
הוצאת תשע נשמות
163 עמודים

את שלמה שלטון לא הכרתי לפני קריאת הספר
הסגנון שלו, סגנון הכתיבה הוא כזה שקל להתחבר אליו מכמה סיבות, הסיפורים הקצרים מאוד שלא מעייפים אותך כקורא.
העסיסיות שבהם, חלקם ממש מסקרנים בדרך הכתיבה הנגישה, וכל הדרך תהיתי לעצמי האם שלטון מתעתע בנו? האם זה מן ממואר של חוויות קצרות שנשארות בזכרון או האם הוא מספר לנו סיפורים מומצאים והתפר הזה שבין לבין הוא מה שיפה כאן לטעמי.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהספר בכלל לא מבקש שאכריע. להפך, הוא שואב כוח בדיוק מן המקום המטושטש הזה. שלטון משתמש בזיכרונות, או במה שנדמים לזיכרונות, לא כמסמך חיים אלא כחומר גלם שמאפשר לו לשחק עם הגבול בין אמת לבין בדיה. יש תחושה שהוא מנסה לייצר כנות ולא בהכרח להיות כנה. זה לא חיסרון אלא בחירה סיפורית מודעת. הכנות בספר אינה עובדתית אלא רגשית. היא לא מבקשת ממני להאמין לכל פרט, היא מבקשת שאקשיב לצליל.

הסיפורים הקצרצרים מעניקים לו חופש. הם מאפשרים להציג אנקדוטות שאולי התרחשו ואולי לעולם לא קרו. חלקם מסתיימים בחיוך קצר, חלקם בחריקה עמומה של כאב או ריקנות. הדמויות הנשים שעוברות בסיפורים מבליחות ונעלמות כמו שברי מפגש. יש בהם מתח, מבוכה, משחקי הבנה ובלבול. יש בהם גם גוף, מיניות, קירבה שנפתחת ונסגרת בלי הודעה מוקדמת. הכל מוגש בפשטות שלא מנסה להרשים. דווקא זה מייצר יופי.

ובהמשך מגיעים גם הסיפורים שעוסקים בחוויות מלחמה ומילואים. אלה קטעים שאינם מחפשים הדר, לא מבקשים פאתוס. הם מונחים על הדף כמעט באותה אדישות שבה זיכרונות כואבים נטמעים בחיים. אין כאן ניסיון לייצר דרמה גדולה. שלטון כותב אותם כמו עוד שכבה בביוגרפיה גברית ישראלית, שכבה שנוכחת תמיד גם כשהיא כבר לא מפתיעה.

אני קורא את הספר ומרגיש שהוא לא ספר של מסקנות. הוא ספר של הבזקי חיים. רגעים קטנים שנשארים בזיכרון דווקא משום שאינם מסודרים, אינם מהודקים, אינם מבקשים להוליך עלילה גדולה. המפגש הזה בין הומור, עצב, מבוכה, תשוקה וחוסר רצינות מכוונת יוצר חוויית קריאה קלילה ונעימה, אבל גם מעלה בי תהיות עמוקות יותר על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את חיינו. מה אנחנו זוכרים באמת ומה אנחנו ממציאים בלי לשים לב.

הספר כולו מרגיש כמו ניסיון להחזיק רגעים לפני שהם נעלמים. לא לחפש משמעות יתרה, אלא לתת למבט לגעת, לפעמים בחום ולפעמים בקהות. זה ספר שלא מתיימר להיות גדול, וזה בדיוק הכוח שלו. הוא מראה שניתן לכתוב פשוט בלי להיות פשטני, לגעת בלי דרמה, להצחיק בלי רעש.

מצאתי את עצמי נהנה מהקריאה, לא בגלל דיוק ספרותי מושלם אלא בגלל האנושיות הלא מתאמצת שנוכחת בכל סיפור. האנקדוטות כאן מושכות, משעשעות, מעוררות עניין. הן לא מבטיחות אמת מוחלטת, הן מבטיחות סקרנות. וזה יותר ממספיק כדי להחזיק ספר שלם.

לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר
הוצאת שתים
303 עמודים

פחות או יותר בתקופה שהספר מדבר אליה אני הגעתי לקיבוץ, ילד בן תשע, אמנם בצפון גדלתי ולא בדרום אבל קיבוץ הוא קיבוץ, אוירה זו אוירה וחיים משותפים היו דומים אז כמעט בכל מקום. התבגרתי וגדלתי בצל מלחמת לבנון, עם איומים מתמידים והכרתי ילדים בגילי שהתמודדו עם אובדן של אחים, קרובים, בצבא, אף בכיתתי ובבית הילדים בו גדלתי כך שחווייתית יש לי איזו קרבה לספר כי אני מכיר ומזדהה.

משם נכנסתי אל הספר כמעט בלי הגנות. הסביבה, השפה, המבנה החברתי, כל אלה היו מוכרים לי כמעט באופן גופני. נדב, נער בן שלוש עשרה שמנסה למצוא את מקומו בין חברים, הורים ומערכת גדולה ממנו, הזכיר לי ילדים מהמחסן, מהחדר אוכל, מהפנימייה. יש משהו באופן שבו בראונר מצייר את הילד הזה, שמנמן מעט, חסר שקט, מבולבל בין רצונות לאחריות שמוטלת עליו, שגרם לי לחזור לרגש שהיה שמור שנים רחוקות מתחת לפני השטח. הוא בונה דמות שלא מנסה להיות גדולה מהחיים אלא דווקא קטנה, אנושית, פגיעה. והתנועה הזו בין ילדות לבין הכרח להתמודד עם מציאות קשוחה היא נקודה שהספר מצליח לתפוס לא רע.

העלילה עצמה נוגעת בכמה קווים מרכזיים. נדב נדרש לקחת אחריות על אורווה בקיבוץ לאחר שאחיו הבכור מתגייס ונפצע באופן קשה בלבנון. הפציעה הזו מרחפת מעל כל הדמות, לא רק כאירוע עלילתי אלא ככוח שמושך את ההורים, משתק אותם, ומייצר חלל שמוטל על נדב למלא. לצד זאת הספר מתאר את הקיבוץ של תחילת שנות השמונים, עולם שיש בו עבודה, ילדים, פנימיות, חוקים שלא תמיד נאמרים בקול אבל כולם מכירים. נדב נע בין החובה לדאוג לסוסים לבין הידידות המתמוססת עם בני גילו, בין הרצון להשתייך לבין תחושת גוף לא פשוטה. העלילה לא תמיד דוחפת קדימה, אבל הרגעים שבהם נדב נאבק בין מה שהוא רוצה לבין מה שהמציאות מכתיבה מצליחים לייצר מתח רגשי אמיתי.

ועדיין, לצד החיבור האישי ולצד האמפתיה שהספר מעורר, מצאתי את עצמי מבקש לעיתים משהו ממוקד יותר. הכתיבה של בראונר רגישה ויש בה כוונה טובה, אך לעיתים היא נוטה להתפזר בין מחשבות נעריות לבין תובנות גדולות מדי לגיל הדמות. יש קטעים שבהם השפה עוטפת ברגש במקום לתת לסצנה לדבר בעצמה. הייתי רוצה שהשבר של נדב, הפער בין גופו למעמסה שנוחתת עליו, יבוא לידי ביטוי דרך הפעולה ולא רק דרך ההרהור. יש בסיפור הזה פוטנציאל דרמטי משמעותי, והוא מתממש בעיקר ברגעים שבהם העולם החיצוני דוחק בדמות ולא כשהספר מנסה להסביר את תחושותיה.

ובכל זאת אין כאן ספר קל. הוא פותח חלון לתקופה ולחוויה ישראלית מאוד מסוימת, חוויה שלא מעט מאיתנו נושאים בתוכנו בלי לומר מילה. הוא מזכיר מה זה להיות ילד במקום שבו המלחמה היא לא רעש רקע אלא תנאי בסיסי של ההוויה. וכאן הספר כן מצליח. הוא מראה כיצד אהבת אחים, אחריות בלתי אפשרית ומציאות ביטחונית משובשת הופכות התבגרות פשוטה למשהו הרבה כבד יותר. אני יצאתי ממנו עם תחושה של זיכרון שעבר לידי אבל לא אינסופי, משהו שמזכיר לי היכן גדלתי ומה למדתי שם על פחד, על משפחה ועל החוסן שנבנה לאט ולא תמיד מרצון.

הפולני / ג.מ. קוטזי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

היה לי ממש כיף להתקל בספר של קוטזי שעוד לא קראתי. לפחות עבורי זה הסופר החי הטוב ביותר והאיכותי ביותר. הפולני הוא לא מהטובים בספריו אבל מדובר עדיין בספר מאוד מעניין שכתוב בשפה גבוהה ומרתק את הקורא. יש בו איזה שקט וכח דווקא מהמקום המאופק שבו והנושא המרכזי שקוטזי לוקח אותנו אליו הפעם הוא אהבה.

הסיפור נפתח במפגש בין ויטולד, פסנתרן פולני מבוגר, לבין ביאטריס, אשת חברה ספרדייה נשואה. הוא מגיע לברצלונה כדי להשתתף בקונצרט של יצירות שופן והיא נמשכת אליו בתחילה מתוך סקרנות תרבותית, אולי מתוך חמלה. בין השניים נוצר קשר שלא מתפתח לרומן אלא נשאר מרחף בין כמיהה להתרחקות. קוטזי מתאר את ההתקרבות הזו לא דרך עלילה סוערת אלא דרך התכתבות, שיחות, ותחושת אי נחת מתמדת. הוא משרטט את הדרך שבה אהבה יכולה להפוך ממרחב של אפשרות למקום של תסכול, איך הרצון בקשר נוגע לא רק בתשוקה אלא בצורך שליטה, הערכה, ואפילו מושיעוּת.

במובן מסוים זהו ספר על מה שלא נאמר. הדיאלוגים הכלואים בין השניים, המרחק התרבותי, הגיל, השפה, כל אלה יוצרים מתח מתמשך שמוחזק ביד יציבה מאוד. קוטזי כמעט אינו כותב על מעשה אלא על רטט, על תחושה חולפת, על רגעים שבהם הקשר כמעט נוגע אך לא מתממש. הוא מאפשר לקורא להתבונן באהבה כמערכת מורכבת של מבטים, של אי הבנות, של כוח ושל פגיעות.

יש משהו יפה בכך שקוטזי, שבספריו הגדולים עסק בכוח, צדק, מוסר ופוליטיקה, בוחר כאן לוותר על הרעש ולהתבונן במיקרוסקופ. זה ספר קטן במובן הטוב של המילה, כזה שלא מתחרה על מקום בפנתיאון של יצירותיו הגדולות אלא על תשומת לבו של הקורא הרגיש. נדמה שהוא נכתב ממקום של השלמה, אולי של גיל מאוחר, שבו השאלות אינן עוד על צדק אלא על משמעות, על אנושיות, על היכולת לראות את האחר באמת.

אני חושב שהכוח של הספר נובע דווקא מן הצמצום שלו. אין כאן אמירה חברתית רחבה, אין התפרצויות מוסריות, אין דרמה. יש שליטה, איזון, כמעט נזירות לשונית. קוטזי שולט במשפטיו כמו פסנתרן ששולט בפרזות של שופן, וכל תו שקול ונמדד. יש מי שיראה בכך קרירות או יובש, אבל בעיני זהו ביטוי של עידון ושל דיוק. זה ספר שמזמין קריאה איטית, עם תשומת לב לפרטים הקטנים, לטון של המשפט, לנשימה שבין השורות.

בסוף הקריאה הרגשתי משהו שקשה להגדיר. לא ריגוש גדול, לא הזדהות, אלא מין תחושת שלווה עצובה, כזו שמגיעה כשמבינים שהאהבה, כמו האמנות, לעולם אינה שייכת לגמרי לאף אחד. קוטזי מצליח להעביר את התחושה הזו מבלי לנקוב בה, וזה בדיוק סוד כוחו. הפולני אולי איננו פסגת יצירתו, אבל הוא תזכורת עדינה לכך שגם בשתיקה ובאיפוק יש אמת גדולה, ולפעמים הספרים הקטנים ביותר הם אלה שנשארים בלב זמן רב אחרי הסוף.

מעל הצללים / דותן נווה
הוצאת מילים מדברות
272 עמודים

הספר הזה של דותן נווה חשף אותי למידע ולנושא שטרם הכרתי ונחשפתי אליו. וזה כשלעצמו משהו שסקרן אותי שכן אני מאוד אוהב ללמוד דברים חדשים. אז כן, כולנו מכירים את מבצע אנטבה ואת סבנה אבל כמה מאיתנו מכירים מעבר לאירועי הטרור המוכרים והידועים סיפורים אחרים, את עבודת האבטחה הסמויה והגלויה. נראה שנעשתה כאן עבודת רצינית ומקיפה על מה שמכונה הטרור האווירי ומידע חדש שכזה כשהוא כתוב מעניין כבר עושה לי טוב.

מעל הצללים הוא מסוג הספרים שנכנסים לאט, אבל ברגע שאתה בפנים אתה מגלה עולם כמעט בלתי נראה. זה לא ספר מתח, לא רומן, אלא תיעוד רחב יריעה של דוקומנטריסט שחקר את הנושא עד לפרט האחרון. דותן נווה בחר לספר את ההיסטוריה של הטרור האווירי ואת הדרך שבה ישראל בנתה את מערך האבטחה שלה באוויר, צעד אחר צעד, אירוע אחר אירוע. כבר מן הפרקים הראשונים ברור שמדובר באיסוף מרשים של עדויות, מסמכים ותחקירים שמרכיבים יחד את מה שעד היום נותר סגור וחשאי.

מה שהפתיע אותי הוא עד כמה הספר מצליח לשמור על עניין לאורך עשרות סיפורים דומים לכאורה. נווה כותב בשפה עניינית, כמעט עיתונאית, שמצליחה בכל זאת להחזיק מתח ולהעביר תחושת סכנה מתמדת. הוא עובר מחטיפות מטוסים בשנות השישים והשבעים דרך ניסיונות פיגוע באירופה ועד לאיומי סייבר עכשוויים, ומראה איך כל גל של טרור אילץ את ישראל לחשוב מחדש על תפיסת הביטחון שלה. זה לא מחקר אקדמי ולא ספר תיאוריה, אלא פסיפס של סצנות, עדויות וסיפורים שמתחברים לתמונה רחבה מאוד.

מה שמורגש לכל אורך הדרך הוא הכבוד שנווה רוחש לגיבורים השקטים שלו. המאבטחים, אנשי השטח, הקצינים והמאמנים מוצגים כולם כדמויות שפועלות ממניעים של שליחות, אחריות וערכים. לפעמים התחושה היא שהספר מהלל יותר משהוא בוחן, אבל הקורא מבין שזה נובע מהערכה אמיתית. יש רגעים שבהם התיעוד הזה נוגע ללב: עדויות של מאבטחים שזוכרים פיגוע עשרות שנים אחר כך, או תיאורים של אימונים מפרכים שמחדדים עד כמה מדובר בתפקיד נדיר.

עם זאת, כשמסתכלים מנקודת מבט ביקורתית, ברור שהספר פחות מעוניין לשאול שאלות מאשר להציג מציאות. נווה מתאר היטב את האירועים, אך כמעט לא נוגע בשאלות רחבות של מוסר, כוח או מחיר אישי. אין כאן עיסוק באותם אזורים אפורים של מערכת הביטחון, ואין ניסיון לחשוף את המחיר הנפשי של חיים מתמשכים בצל סכנה. הוא מספר את הסיפור מבפנים, באמפתיה ובאהדה, לא מהפרספקטיבה המרוחקת של חוקר. במובן הזה הספר מרתק אבל חד כיווני: הוא מאיר את גבורת המאבטחים אך פחות את המורכבות האנושית שמאחוריה.

הסגנון העיתונאי עובד היטב לפרקים מסוימים, בעיקר כשהוא מתאר אירועים היסטוריים כמו הירי בציריך או חטיפות המטוסים הראשונות. נווה בונה את המתח היטב ומצליח לגרום לך לדמיין את הסיטואציות לפרטי פרטים. אבל לעיתים התחושה היא של עודף פרטים שמכביד על הקריאה. יש רגעים שבהם הסיפור רוצה לנשום, להתעכב על מחשבה או דילמה, אך נווה ממשיך הלאה אל התיעוד הבא. זה ספר שנע בקצב גבוה, שכתוב מתוך תשוקה לחומר, אך לעיתים חסרה בו השהייה שמאפשרת עיבוד רגשי.

ובכל זאת, קשה שלא להעריך את ההיקף והיסודיות. נווה מצליח לאסוף תקופה שלמה, חצי מאה של טרור אווירי, ולהפוך אותה לקריאה נגישה וברורה. הוא מראה איך עולם האבטחה התפתח לא רק מתוקף פחד, אלא מתוך חיפוש תמידי אחר סדר ויציבות. הספר נותן מקום לאנשים שנשארו מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ומחזיר להם את שמם ואת סיפורם.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא את מעל הצללים כמי שנכנס למוזיאון של ביטחון ישראלי. כל פרק הוא תצוגה, כל עדות היא מיצג. זה ספר שמאיר את ההיסטוריה מזווית נדירה, אך גם מזמין מחשבה על מה שנשאר מחוץ לפריים. מי שמחפש קריאה דוקומנטרית עשירה, כתובה היטב ומעוררת סקרנות, ימצא כאן ספר יוצא דופן. מי שמבקש עיון ביקורתי על גבולות הכוח והפחד, יישאר אולי עם טעם של עוד, אך גם עם הערכה אמיתית לכתיבה שנעשתה בזהירות ובאהבה גדולה לנושא.

אטלנטיס / רון מיברג
הוצאת יצירה עברית
349 עמודים

רון מיברג הוא דינוזאור, אבל הוא דינוזאור שאני מאוד מחובר אליו ותמיד נהניתי לקרוא את הטורים שלו. למה הוא דינוזאור? שכן מיברג עוסק בנושאים שכמעט אף אחד לא עוסק בהם, הוא כותב עם ידע כה רב על נושאים כה רבים שנראה שהאיש לא רק יודע ונהנה מדברים נשכחים אלא ממש חי אותם. הוא חי מוזיקה ומוזיקה טובה, הוא חי קולנוע וקולנוע טוב, הוא חי תרבות וחי פוליטיקה וכותב מתוך ידע, סקרנות, חקר עמוק. אין עיתונאים כמו רון מיברג ולכן הוא דינוזאור וחסרים לי עיתונאים כמו מיברג ולכן כל כך נהניתי מהספר הזה שאפשר לחזור שוב ושוב למאמרים ולטורים ולמסות ולידע הכה רב שלו ולהרגיש לרגע שאתה באמת לומד משהו.

אטלנטיס הוא קובץ מאמרים ומסות שנכתבו בתקופה שמיברג חי בארצות הברית, במדינת מיין. זו לא עוד אסופה עיתונאית אלא ספר שמרכיב דיוקן תרבותי ואישי של אדם שגדל בישראל, נשם כאן עיתונות ותרבות, ואז עבר לעולם אחר לגמרי ובוחן אותו בעיניים חדות של מי שמכיר את שני הצדדים. הוא לא מהגר תמים ולא מעריץ נלהב של אמריקה, אלא מתבונן חקרן, מתעמת עם מה שהוא רואה, מנתח, מפרק ומרכיב מחדש את המציאות סביבו.

מה שמרתק באטלנטיס הוא האופן שבו מיברג מצליח לשלב בין עולמות שונים וליצור מהם פסיפס תרבותי רחב. יש שם טורים על מוזיקה ועל קולנוע, על אוכל, על עיירות קטנות, על עיתונות, על פוליטיקה, על הסדר החברתי באמריקה, וגם על חייו האישיים. כל טור הוא שיעור קטן בתרבות, בשפה, במבט מפוכח על העולם. מיברג כותב לא כדי להרשים אלא כדי להבין, לא כדי להטיף אלא כדי לחלוק את מה שהוא למד בדרך.

הקריאה בו מעלה געגוע לעיתונות שהייתה פעם. כזו שהייתה איטית ומדויקת, שנכתבה מתוך סקרנות אמיתית ולא מתוך רצון לייצר כותרת. יש משהו כמעט אצילי בסגנון הזה, ביכולת לשבת, לחשוב, להעמיק, ולתת לכל נושא את הכבוד הראוי לו. זה ספר שאי אפשר למהר איתו. כל מסה דורשת רגע נשימה, זמן עיכול, ופתיחות לחוויה אינטלקטואלית אמיתית.

יש גם צד אישי חזק שניכר כמעט בכל טקסט. מיברג כותב מתוך תחושת זרות וגעגוע, כמו אדם שמביט על שני עולמות שאף אחד מהם כבר לא לגמרי שלו. הוא כותב מתוך בית ישן במיין, מוקף שלג, ומתוך הזיכרון של עיתונות ישראלית חיה ותוססת שהייתה פעם. המתח הזה, בין המקום החדש לבין המקום שעזב, בין הכתיבה לבין החיים עצמם, יוצר שכבה אנושית מאוד יפה. יש שם בדידות, אבל גם פיוס, השלמה, ואהבה גדולה לעולם למרות הכול.

העושר התרבותי שלו כמעט מכביד לעיתים, אבל גם כשהוא נסחף אל שמות, אל סרטים ואל אמנים שנדמה שנעלמו מהעולם, אתה מבין שהמטרה היא לא נוסטלגיה אלא חיבור. הוא מנסה להזכיר לנו שהתרבות היא סיפור אנושי, שהידע הוא דבר חי ונושם, ושההתבוננות בעולם דורשת מאמץ, אבל גם מתגמלת.

אטלנטיס הוא ספר שכתוב בשפה עשירה, לעיתים כמעט פיוטית, אך לא מתנשאת. יש בו חום, שנינות, יושרה. הוא ספר שמזמין אותך לקרוא לאט, אולי אפילו בקול, ולהיזכר למה בכלל התחלת לאהוב מילים.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שזכיתי לשיחה ארוכה עם אדם נדיר. לא רק עיתונאי ותיק, אלא אדם שחי את התרבות כמו שאחרים חיים את היום־יום. אדם שחושב במוזיקה, שנושם ספרים, שחי בקולנוע. אולי זו המשמעות האמיתית של דינוזאור. לא יצור קדמון, אלא אחד מהאחרונים שעדיין מאמין שהעולם אפשר להבין דרך תרבות, דרך מילים, דרך סקרנות אמיתית.
אטלנטיס הוא ספר שמחזיר את האמונה הזו, ובשביל זה בלבד – כבר שווה לקרוא אותו.

פסע / שירז אפיק
הוצאת המקור
170 עמודים

קראתי את רוב ספריה של שירז אפיק עד כה, ספרי פרוזה מגוונים ומעניינים בתכנים שלהם ובכתיבה מיומנת של סופרת מנוסה. זו הפעם הראשונה שאני קורא קובץ סיפורים קצרים שלה. זה היה מעניין לראות איך שירז מתייחסת לז'אנר הזה של הסיפורים הקצרים ונטמעת בו וכמו כן מביאה את יכולות הכתיבה שלה. התוצאה, מעניינת מאוד.

הסיפורים ב"פסע" מתגלים לאט, אחד אחד, כמו חדרים סגורים שנפתחים בזה אחר זה ומכניסים פנימה אור רך של הבנה. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת נוצר ביניהם חוט דק של משמעות, כמעט בלתי נראה, שמחבר בין כולם. נדמה שכל אחד מהם מתרחש בנקודה שבה החיים נעצרים, ברגע שבו משהו קורס או עומד להשתנות, בפסע אחד בין הבנה לשיגעון, בין שתיקה לחשיפה. שירז אפיק יודעת לעצור את הסצנה בדיוק בשבריר השנייה שבו הרגש מתעורר, ומכאן נובעת העוצמה של הספר.

בכל אחד מהסיפורים ניצבת דמות במצב של קצה, דמות שמנסה להחזיק את עולמה כשהקרקע מתחתיה רועדת. יש מי שמנסה לשמור על מוסריות בעולם ציני, יש מי שמסתגר מהחיים ומעדיף דממה על פני מגע, יש מי שנאבק בתחושת אשמה, יש מי שמחפש משמעות בתוך שגרה מתפוררת, ויש מי שמבקש להינצל מאיום ממשי. הדמויות כולן נוגעות באותו קו דק של פחד, אובדן ושל רצון לשרוד, וכל אחת מהן חושפת דרך אחרת להתמודד עם המציאות.

אהבתי את האיפוק של הכתיבה. אין כאן דרמות קולניות ואין ניסיון לרגש בכוח. אפיק כותבת מתוך דיוק רגשי נדיר, כזה שמאפשר לקורא לחוש את התזוזה הפנימית מבלי שתיכתב במפורש. היא מצליחה להעמיד עולם שלם בכמה משפטים, להכניס לתוך רגע שקט משמעות רחבה של חיים שלמים. לפעמים המשפט הקטן ביותר, כמו מבט או מחשבה חולפת, מחליף עמודים של תיאורים. זה כוח שמגיע מסופרת שיודעת להקשיב לנפש לפני שהיא כותבת אותה.

הקובץ הזה נוגע במשהו עמוק יותר מסך הדמויות שבו. הוא מציג מצב תודעתי של תקופה. התחושה שהאסון, האיום או הקריסה כבר כאן, ושהחיים מתנהלים על סף תהום. גם כשאין אזכור ישיר, רוח התקופה נוכחת כמעט בכל סצנה ובכל שתיקה. נדמה שהסיפורים כתובים מתוך חרדה שקטה, מתוך הצורך לתקן משהו שנשבר אך לא ניתן לתיקון מלא. ועדיין, למרות הכול, יש בהם אור.

הסיום מותיר תחושה של תקווה זהירה. אחרי כל הפחד, כל הפצע, נותרת האפשרות לבנות מחדש. לא מגדל גבוה אלא יסודות רחבים ויציבים, כאלו שמזמינים בנייה איטית ועמוקה. זו אולי התשובה של הספר כולו וגם של שירז אפיק כסופרת: לכתוב לא מתוך ייאוש אלא מתוך תנועה איטית אל תיקון.

"פסע" הוא ספר שמבקש להישאר זמן מה בלב. הוא לא מספק נחמה מהירה, אבל הוא מציע התבוננות אמיצה, כנה ומדויקת. אחרי סיום הקריאה נותרת תחושת פסיעה, קטנה, אנושית, כזו שמרחיקה אותנו צעד אחד מהחושך וקרבה אותנו אל עצמנו.

ההר החי / נאן שפרד
הוצאת אסיה
170 עמודים
תרגם: תום דולב

אני מתחבר מאוד לספרים שעוסקים בטבע, בהתרשמות מהטבע, בחוויה של הכותב ממה שמסביבו. ויש ספרי טבע ויש ספרי טבע.
אם אני מתבונן לרגע לאן אני משייך את ההר החי אז הוא מתחבר לי לטבע הפילוסופי, ההתרשמותי, הפיוטי.
נאן שפרד לא רק לוקחת אותנו למסע אל ההר ומה שמסביבו אלא למסע פנימי, אל תוכה.
החוויה מקריאת טקסט כזה היא עמוקה ומעוררת השראה.

ההר החי הוא מסוג הספרים שאתה לא קורא ברצף, אלא חי איתם. הספר נכתב לפני כמעט מאה שנה, אבל התחושה בזמן הקריאה היא של נוכחות עכשווית, של תודעה ערה שמזכירה לנו איך זה לחוות את העולם דרך החושים, דרך תשומת לב אמיתית. הכתיבה של נאן שפרד אינה על ההר, אלא מתוך ההר. היא מתבוננת, נוגעת, מתמזגת ברגעים, אך לעולם אינה מאבדת את עצמה בתוכו. זה לא ספר של כיבוש, אלא של הקשבה. היא מתבוננת בהר כמו בחבר קרוב, כזה שאתה רוצה רק להיות איתו, לא להבין אותו עד הסוף.

יש משהו כמעט מדיטטיבי בדרך שבה שפרד מתארת את ההליכה, את האוויר, את המים, את השקט. כל פרט מקבל נוכחות, כל שינוי באור או ברוח הוא רגע שיש לעצור בו. זה לא מסע אל פסגה, אלא מסע אל עומק החוויה. היא מצליחה ללמד אותנו שהרוחניות נמצאת דווקא בחומרי, שהקדושה נמצאת בתוך האבנים, המים, העשב. הכתיבה שלה מפעימה בפשטותה, והיא דורשת מקוראיה להיות שם באמת, לא רק לקרוא אלא להאט.

קשה שלא לחשוב תוך כדי קריאה על הבז של ג'. א. בייקר, אחד מספרי הטבע הגדולים של המאה הקודמת. כמו בייקר, גם שפרד רואה בטבע משהו שאי אפשר להפריד ממנו את האדם. שניהם מתבוננים בחוץ כדי למצוא את הפנים. אבל בניגוד לבייקר, שנמוג אל תוך הבז, ששאף להיעלם בתוך היצור שהוא מתאר, שפרד אינה מתמזגת עם ההר אלא נשארת מולו. היא שומרת על הגבול בין האדם לטבע, ומוצאת דווקא שם את העומק, את היופי. היא לא מוחקת את האנושי, אלא מרחיבה אותו.

זו כתיבה עדינה אך ממוקדת, כמעט תיעודית אך רוויה נשמה. נדמה שהיא מנסה לרשום את תנועת המחשבה באותו אופן שבו רוח נוגעת בפני ההר, קלות אך בעקביות. היא שומרת על ריחוק מסוים, על כבוד למושא ההתבוננות, ובכל זאת יש בה חמימות אנושית נדירה. יש משהו בחיבור הזה, בין דיוק מדעי כמעט לבין פיוט פנימי, שיוצר תחושת שלווה שקשה להסביר. אתה מרגיש שההר מדבר אליה, והיא עונה לו בשפה משלה, שפה של הקשבה.

אחד הדברים המרשימים בספר הוא ההבנה שלה שההליכה עצמה היא מצב תודעתי. זה לא רק אמצעי להגיע למקום אחר אלא דרך להיות בעולם. כשאתה הולך, הגוף והנפש מתאזנים, וכל צעד הופך למדיטציה קטנה. היא מצליחה להעביר את התחושה הזו בלי מילים גדולות, בלי דרמטיות, רק מתוך נוכחות מלאה. זה ספר שמזכיר כמה שכחנו לראות, כמה אנחנו חולפים על פני הדברים מבלי לעצור באמת.

תרגומו של תום דולב שומר על הניקיון והזרימה של המקור, ויש בו מוזיקליות נעימה שמכבדת את קולה של שפרד. אך עיקר הכוח נמצא בטקסט עצמו, ביכולת שלו לגעת בך לאט, בלי מאמץ. זה ספר שקט, אבל עקשן. הוא נשאר איתך גם אחרי הסגירה, כמו נוף שאתה זוכר מתוך חלום.

בסוף הקריאה הרגשתי שהספר הזה הוא לא רק על הר, אלא על האדם שמבקש לפגוש את עצמו דרך העולם. נאן שפרד מזכירה לנו שטבע הוא לא רק מקום, אלא דרך להתבונן, דרך להרגיש. זו כתיבה שמחברת את הפראי עם האנושי, את הפיזי עם הרוחני, בלי להפריד ביניהם. ספר נדיר ביופיו, שקט ומלא חיים, שמחזיר אותך לפשטות של להיות, פשוט להיות עם ההר, כמו עם חבר ותיק, ולהקשיב.

תמונה סדוקה / תמי לאונר אראל
הוצאת מישמוש
320 עמודים

תמונה סדוקה זה מסוג הספרים שהקריאה בהם נעימה ומטרידה כאחד, זה ספר שהיה לי מאוד נוח לקרוא, הכתיבה נעימה מאוד והחיבור הזה בין הדמויות המרכזיות מרגש ונוגע ויש גם צד שני שיש בו בין השורות ובתוך השורות ולצד הכתיבה הנעימה הספר גם עוסק בלא מעט נושאים מורכבים שנגיע אליהם במהלך הסקירה והמחברת מצליחה להעביר אותם באופן משכנע בעיני.

העלילה עוקבת אחרי רונה, צעירה ישראלית שמוצאת עוגן רגשי לא שגרתי בהתכתבות ארוכת שנים עם סופי מדנמרק. זה קשר רחוק שנבנה לאט, כמעט כסוד שנושא בתוכו נחמה. עם הזמן רונה נכנסת לקשר זוגי שנראה בתחילה כסיפור אהבה גדול, כזה שמבטיח ביטחון וחום, אבל מתגלה בהדרגה כקשר מצמית ושואב, קשר שבו הכוח זורם בכיוון אחד והמרחב האישי הולך ומצטמצם. מתוך בלבול, מתוך פחד לאבד את עצמה ומרצון לראות את החיים מזווית אחרת, רונה נוסעת לדנמרק. המסע הזה, לא רק אל אדם אחר אלא אל עצמה, מאפשר לה להבין מה קרה לה, מה היא מחפשת, ואיך חוזרים להיות שלמים.

הספר נוגע בעדינות אך בנחישות בנושאים של זוגיות רעילה, בריחה פנימית וחיצונית, תחושת זרות, שייכות שנשברת ומפגש בין תרבויות. יש בו מבט כנה על האופן שבו אהבה יכולה להפוך למלכודת ועל הצורך לזהות את הסדקים בזמן. לצד הכאב הספר נותן מקום לתקווה, לחברות שמצמיחה אותנו, ולאפשרות לבחור את עצמנו גם כשהלב מבולבל. הכתיבה שקטה, נקייה, לא מחפשת זיקוקים, והכוח שלה מגיע דווקא מהטון המדוד הזה.

לא הכל עמוק עד הקצה. יש קטעים שבהם הרגש נודד אל תבניות מוכרות, ויש רגעים שבהם הייתי שמח לחדירה ספרותית יותר נועזת או לשפה חדה יותר. זו לא יצירה שנדחפת קדימה אל עבר חדשנות צורנית, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. מצד שני, הספר יציב, כתוב היטב, ומצליח לגעת במקומות עדינים בלי להפעיל דרמה מיותרת. הוא נותן לקורא לנשום, לחשוב, ולהרגיש בלי תחושת כפייה.

בסופו של דבר, תמונה סדוקה הוא ספר רגיש, אנושי מאוד, שמזכיר שהמסע החוצה מתוך קשר שואב יכול להיות שקט, איטי ומורכב. יש בו לב, יש בו כנות, והוא יודע לעמוד במקום צנוע ואמיתי בלי להתנצל ובלי להתאמץ להיות משהו אחר. לפעמים ספר שרוצה פשוט לספר סיפור של החלמה וצמיחה עושה את העבודה בדיוק כמו שצריך. פה זה המקרה.

רחוב העצמאות עשרים ושבע / רבקה מוצפי
הוצאת פטל
188 עמודים

יש לי חיבה לספרות נוסטלגית, ספרות שלוקחת אותך לתקופה של ישראל הישנה, ישראל הצעירה, ודרך הסיפורים האלו אנחנו יכולים להכיר וללמוד על אורך החיים של אותה תקופה.
יש לי חיבה לספרות כזו ורבקה מוצפי לוקחת אותנו למסע כזה.
רבקה מוצפי היא לא סופרת צעירה וזה ניכר, ניכר בכתיבה, בסגנון בו הספר נכתב, השפה, העברית הגבוהה, התחושה הזו כאילו אנחנו שם, בתקופה ובמקום. יש יופי בספר הזה.

זה ספר שנכתב בקול רגוע, בטוח בעצמו, כזה שלא צריך להוכיח כלום ולא מחפש טריקים. הוא פשוט מאפשר לך לשבת ליד ילדה בשם ריבה, לראות דרכה את העולם, ולספוג קטע של זמן ישראלי שלא חוזר. מוצפי מספרת על ילדות בירושלים הנצורה, על רחובות שמלאים גם בפחד וגם בתחושת קהילה חמה, ואחר כך על מעבר לחיפה ומפגש עם עיר נמל גדולה, אנרגטית וקצת פרועה. אבא ימאי שנמצא מעט בבית, אמא יפה ואינטליגנטית שמחזיקה את המשפחה בעומס לא פשוט, שכנים שמרגישים כמו משפחה, חלומות שנולדים בתוך הצניעות והקשיים של התקופה. זה ספר של ילדה שמביטה סביב ומנסה להבין עולם גדול מדי, לפעמים כואב, ולפעמים מלא קסם.

הקריאה זורמת, השפה עשירה בלי להכביד, יש כאן רגישות לפרטים ולרגעים קטנים של חיים. אפשר ממש להריח את הרחובות, לשמוע את המבטאים, להרגיש את הים של חיפה. זה חלק מהכוח של כתיבה שנשענת על זיכרון חזק וחי.

ובכל זאת, צריך לומר ביושר. מי שקורא הרבה ספרות ישראלית שמחזירה אותנו לשנות החמישים והשישים ירגיש שהספר הזה נמצא שם יחד עם עוד רבים. יש פה כתיבה יפה, יש קסם, אבל פחות מצאתי את הדבר שמטלטל או פותח משהו חדש בזיכרון הקולקטיבי שלנו. זה ספר שעושה את מה שהוא מבטיח, עושה את זה טוב, אבל נשאר בתחום המוכר של סיפורי ילדות בראשית המדינה. לפעמים הייתי רוצה שהקול של ריבה יפתיע, שיקפוץ קצת מעבר לדימויים שכבר ראיתי, שיעז לגעת בעוצמה יותר פראית או חדשה.

ובכל זאת, נהניתי. יש ערך לקריאה כזו, במיוחד אם אוהבים להיכנס לרגעים שבהם המדינה הייתה צעירה, לא בטוחה בעצמה, והחיים היו מלאים באמונה ובפשטות לצד כאב. זה ספר שמרגיש כן ונקי, בלי ציניות. הוא מאפשר פשוט להיות שם, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

מי שמחפש חוויה שקטה, כתיבה מלוטשת, ונוסטלגיה שעשויה באהבה, ימצא כאן הרבה. מי שמחפש טלטלה או קול חדש לגמרי, אולי יישאר מעט באותה נקודה שבה התחיל, אבל עם חיוך קטן ועם געגוע. ואני? אני שמח שקראתי. יש בספר הזה נשמה.

אותו נהר, אותו נער / שמעון אדף
הוצאת קתרזיס
152 עמודים

שמעון אדף הוא בעיני סופר ייחודי בנוף הספרות הישראלית, הכתיבה שלו ייחודית, הסגנון שלו מאוד שונה מסופרים אחרים שקראתי ובעיקר אני אוהב שאדף נאמן מאוד לסגנון הכתיבה שלו ולשפה הגבוהה והמיוחדת שהוא מייצר ובכך בתוך המסגרת הסיפורית הבסיסית שעוד מעט נדבר עליה אנחנו מגלים רבדים נוספים ורפרופים לדברים אחרים שהוא כתב. אין שום דבר נוח בספר הזה לא בעלילה ולא בשפה ואולי דווקא בגלל זה הספר מייצר עניין.

עוד לפני שנכנסתי אל העמוד הראשון עצרתי על הכריכה. היא יפה, מהורהרת, מלאה רמזים שקטים. קו מים כהה שמתעקל, רמז לתנועה פנימית, לתודעה שאינה עומדת במקום אלא זורמת, מסתובבת, חוזרת לאחור. זה ספר שמביט בך בחזרה ומבקש שתביט בו לא כקורא עייף בסוף היום, אלא כמי שמוכן לשהות. לא צעקה, לא סנסציה, אלא שקט שמסתתר בו מתח עמוק. כבר שם הבנתי שאני נכנס למסע שלא ממהר לשום מקום.

העלילה מתחילה בנקודת מגע פשוטה וכואבת: שיחת טלפון על אם מאושפזת. אבל מכאן הסיפור אינו צועד קדימה אלא נפתח לאחור, לצדדים, אל שכבות זיכרון שמסרבות להיות מסודרות. אנחנו נעים בין עיירת ילדות בדרום לבין שירות צבאי, בין ניסיונות אהבה מוקדמים לבין שנים ראשונות בעיר, בין זהות שמחפשת לעצמה מקום לבין פחדים ושברים שהזמן לא עיגן. הזיכרון אינו כרונולוגי אלא אורגני, כמו מים שמוצאים כל חריץ. אין כאן עלילה שמבקשת להוביל, אלא תודעה שמנסה להבין מה לא הובן בזמן אמת.

מה שמיוחד כאן הוא שהסיפור אינו נשען על דרמה חיצונית. הוא לא מחפש אירוע גדול, הוא מחפש אמת בתוך תנועה פנימית. יש רגעים של כאב, של געגוע, של חיפוש אחר מוצא רגשי, אבל הם מופיעים כמו גלים, בלי לנסות להחזיק את הקורא ביד. במקום זה הספר מבקש שתהיה שותף לנשימה שלו, שתעמוד עם המספר מול הזיכרונות כמו מול נהר שמסרב להיות שקוף עד הסוף.

ואז מגיעה השפה. שפה שלא מתנצלת על עצמה, לא מצטדקת, לא מקריבה עומק בעבור נגישות. היא גבוהה, מדויקת, מחושבת, ולעיתים דורשת מהקורא להרים את הראש ולא להוריד אותו. אני אוהב את זה. אני אוהב ספרות שאינה מבקשת לרצות אלא לייצר מרחב. היו מקומות שבהם שאלתי את עצמי האם היה אפשר לרכך מעט, לתת לעומס הנפשי לנשום בלי שהשפה תהפוך לשער נוסף שיש לעבור דרכו. אבל ברוב הדרך הרגשתי שזה חלק מהמהות. אסור להיבהל ממורכבות כשיש בה כנות.

יש מקום חשוב לספרות שאינה ממהרת. ספרות שדורשת מהקורא להתכוונן, שמבקשת זמן. אני לא חושש מטקסטים מאתגרים, להפך, ואני מעריך יצירה שמאמינה שהעברית יכולה לשאת עומס רגשי וגם יופי צורני בעת ובעונה אחת. כאן השפה אינה קישוט, היא כלי חפירה. היא לא מלטפת, אבל היא כן חושפת.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של רטט פנימי, לא של סגירה. זה ספר שלא אומר מה לחשוב, לא מסדר עבורך את המקומות הכואבים, אלא מניח אותם על השולחן בשקט ומבקש שתראה. הוא לא קל, ולא מנסה להיות. אבל הוא כן נאמן לעצמו, וכשנכנסים אליו מתוך מוכנות ולא מתוך ציפייה לפשטות, הוא מחזיר במשהו עמוק. יש בו יופי שאינו זקוק לרעש. יש בו אמת שמחייבת שהייה. ואני שמח שהייתי שם.