בית היל הרדוף / שירלי ג'קסון

בית היל הרדוף / שירלי ג'קסון
הוצאת קתרזיס
256 עמודים
מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הוצאת קתרזיס ממשיכה להביא לנו עם התרגומים הנהדרים של דוד ישראל ארונשטם סיפורי אימה קלאסיים ובית היל הרדוף הוא אחד מאותן קלאסיקות שיש בהם מצד אחד משהו טיפה מיושן ומצד שני עדיין מעוררות בך צמרמורות ותחושות אימה שקשה להסביר.
כבר בכריכה האדומה כמעט כמו צבע דם והאיור הלבן עליה אפוף מסתורין מושך אותך פנימה כמו דלת סתרים שאתה לא יודע מה מחכה לך בפנים.
כך זה מתחיל.

וכמו לא מעט ספרי אימה קלאסיים גם כאן צריך סבלנות. מי שמחפש קצב מהיר או פחדים מהסוג שסרטי אימה מודרניים רגילים לייצר אולי יתאכזב בהתחלה. ג'קסון בונה את העולם שלה לאט מאוד. כמעט בזהירות. אבל דווקא מתוך האיטיות הזאת מתחיל להיווצר משהו מטריד. מן תחושה שהקירות עצמם זזים קצת ממקומם ושמשהו בבית הזה פשוט לא נכון.

אל תוך בית היל מגיעים כמה אנשים במסגרת ניסיון לבדוק האם השמועות סביב הבית אכן מוצדקות. יש כאן חוקר שמתעניין בתופעות על טבעיות, צעירה מופנמת ושברירית בשם אלינור, תיאודורה החופשיה והצבעונית יותר, ולוק שקשור לבעלי הבית. מהרגע שהם נכנסים פנימה הבית מתחיל לפעול עליהם בדרכו. לא דרך זוועות גדולות אלא דרך רעשים קטנים, דפיקות, מסדרונות שנראים אינסופיים ותחושת מחנק שהולכת וגוברת מפרק לפרק.

אבל ככל שהמשכתי לקרוא הבנתי שהספר הזה בכלל לא עוסק רק בבית רדוף. הוא עוסק בבדידות. בצורך נואש להרגיש שייך למשהו. אלינור היא הלב האמיתי של הסיפור, ודמותה הולכת ונחשפת בצורה שמצליחה לעורר גם חמלה וגם אי נוחות. יש בה משהו אבוד מאוד, כאילו החיים שלה מעולם לא באמת התחילו, ודווקא הבית האפל הזה מעניק לה לראשונה תחושה שמישהו מבחין בה.

זה מה שהופך את האימה של ג'קסון לכל כך מיוחדת גם היום. היא לא מנסה להפחיד בכוח. אין כאן ניסיון להרשים את הקורא בעוד ועוד רגעי שוק. במקום זה היא מייצרת אווירה שחודרת מתחת לעור. בזמן הקריאה הרגשתי לא פעם כאילו אני צופה בסרט ישן של היצ'קוק. ברור שהקצב אחר ושהשפה שייכת לתקופה אחרת, אבל פתאום מגיע רגע קטן, מבט, קול במסדרון, משפט שנאמר כמעט כבדרך אגב, והגוף מגיב בצמרמורת.

יש משהו כמעט מהפנט בדרך שבה הבית נכתב כאן. ג'קסון גורמת למבנה עצמו להרגיש חי. המסדרונות מתעקלים בצורה מוזרה, החדרים משרים מועקה, וכל המקום עטוף בתחושת חלום רע שאי אפשר להתעורר ממנו. וגם כשהספר נגמר נשארת התחושה הזאת בראש, כאילו הבית ממשיך להתקיים איפשהו.

התרגום של דוד ישראל ארונשטם מצליח להעביר היטב את האווירה הגותית והכבדה של הספר, וזה לא דבר מובן מאליו בטקסט שנשען כל כך על קצב פנימי ועל ניואנסים של תחושה.

בית היל הרדוף אולי לא יגרום לכל קורא לפחד כמו שקוראים פחדו ממנו לפני עשרות שנים, אבל כקלאסיקת אימה הוא עדיין עובד בצורה מרשימה. לא בגלל מה שהוא מראה אלא בגלל מה שהוא גורם לך לדמיין לבד בחושך.