הנוסע / קורמאק מקארתי

הנוסע / קורמאק מקארתי
הוצאת מודן
467 עמודים
מאנגלית: אמיר צוקרמן

חיכיתי לספר הזה.
אני מעריץ של מקארתי, ממש. מאז שקראתי את הדרך ואת קו אורך דם אני באמת חושב שהוא אחד הסופרים הגדולים בחמישים השנים האחרונות. לצערנו מקארתי הלך לעולמו אבל השאיר לנו שני ספרים אחרונים. הנוסע, שעליו אני כותב עכשיו וסטלה מאריס, החלק השני של היצירה הזו שאני מחכה שיתורגם לעברית. לצלול שוב למקארתי זו חוויה גם אם לפחות בעיני זה לא הטוב בספריו ואסביר זאת בסקירה.

כבר מהעמודים הראשונים ברור שמדובר במקארתי אחר. יש כאן פתיחה מהפנטת, כמעט טקסית, כזו שמחזירה אותי מיד לאיכויות הלשוניות האדירות שלו. אבל מהר מאוד הספר משנה כיוון. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, נעה סביב בובי ווסטרן, צוללן שמוזמן לבדוק מטוס שהתרסק בים. נוסע אחד חסר, הקופסה השחורה איננה, וסימני שאלה מתחילים להיערם. מכאן הסיפור מתפצל למשהו הרבה פחות בלשי והרבה יותר קיומי.

במקביל נוכחת כל הזמן דמותה של אליסיה, אחותו של בובי, גאונה מתמטית המתמודדת עם מציאות נפשית מתפוררת. הקשר ביניהם הוא לב הספר, והוא טעון, אפל, ולעיתים לא נוח לקריאה. הדיאלוגים שלה עם הדמויות שמופיעות בתודעתה הם מהקטעים הזכורים ביותר כאן. יש בהם חדות, הומור שחור, ולעיתים גם אימה שקטה. אלה רגעים שבהם מקארתי מזכיר למה הוא כל כך גדול.

אבל כאן גם מתחילה הבעיה. הספר הזה איטי יותר, מהורהר יותר, פחות קצבי. זה לא בהכרח חיסרון, אבל הוא דורש סבלנות אמיתית. יש פרקים שלמים שמרגישים כמו שיחות פילוסופיות ארוכות מדי, שבהן הדמויות משמשות יותר ככלי להעברת רעיונות מאשר כבני אדם חיים. מקארתי תמיד היה פילוסופי, אבל בעבר הוא ידע לעטוף את הרעיונות בתוך עלילה חיה. כאן הוא לעיתים מוותר על העטיפה.

יש גם עומס. פיזיקה, מתמטיקה, תיאולוגיה, טראומה, אשמה בין דורית. כל אלה נוכחים כאן, ולא תמיד מתחברים למקשה אחת. יש רגעים שזה מרשים מאוד, ויש רגעים שזה מרגיש כמו טיוטה רעיונית שלא עברה הידוק מלא.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעוצמה. יש כאן תיאורים יפהפיים, רגעים של שקט טעון, ותחושה מתמדת של עולם שמתפרק מבפנים. זה מקארתי מבוגר יותר, אולי גם עייף יותר, אבל עדיין חד. האמריקאיות שלו כאן אחרת, פחות אלימה, יותר מהורהרת, אבל עדיין נוכחת בכל שורה.

הנוסע אינו עומד לגמרי בפני עצמו. הוא מרגיש כמו חצי יצירה, חלק מפאזל רחב יותר שמושלם בסטלה מאריס. התחושה הזו של חוסר שלמות היא גם חולשה וגם כוח. היא משאירה אותך עם שאלות, עם אי נחת, עם רצון להמשיך.

בסופו של דבר, זו לא פסגת היצירה של מקארתי. הוא לא מגיע כאן לעוצמות של קו אורך דם או הדרך. אבל גם כשהוא לא בשיאו, הוא עדיין כותב ברמה שרוב הסופרים לא מתקרבים אליה.

זה ספר שדורש מהקורא לעבוד. לפעמים אפילו להיאבק. לא כל אחד יתחבר אליו. אבל למי שמוכן להיכנס לעומק, יש כאן חוויה ספרותית לא שגרתית. ואני מודה, למרות הקשיים, אני מחכה לסטלה מאריס.