בנו של הספר / חרבראנד באקר

בנו של הספר / חרבראנד באקר
ספרית פועלים
253 עמודים
מהולנדית: אירית באומן

אני חושב שהציטוט מהשיר של סיימון וגרפונקל "כמו גשר על פני מים סוערים" מתאים מאוד לספר הזה. יש כאן סיפור משפחתי עצוב שהסערות בו מתחוללות בעיקר פנימה, הכתיבה השקטה של באקר לא מעידה על מה שמתחולל באמת בדמויות שלו. המופנמות הטקסטואלית הזו מטעה בעיני. הסיפור עצמו עוסק בנסיון לפתור תעלומה רבת שנים ובנסיון לסגור מעגל אישי ומשפחתי. ומכאן זה מתחיל.

סימון הוא ספר במקצועו, חי מעל המספרה שירש מסבו, מנהל חיים מצומצמים למדי. הוא עובד כשמתחשק לו, שוחה בקביעות, שומר על שגרה שמגינה עליו יותר משהיא מקדמת אותו. האב שלו נעלם עוד לפני שנולד, באסון המטוסים בטנריף, ומאז נשאר חור שלא קיבל שם ברור. אמו נוכחת אך מרוחקת, הדמות המשפחתית הקרובה ביותר היא הסב, שגם הוא שייך יותר לעבר מאשר להווה. כאשר האם מבקשת ממנו לעזור לה בעבודה בבריכה עם בעלי צרכים מיוחדים, משהו נסדק. לא מדובר ברגע דרמטי, אלא בהסטה קלה שמתחילה להזיז את סימון מתוך הקיפאון שלו. דרך המפגש עם הבריכה, עם הדמויות שם, ועם זיכרון האב, הוא מתחיל לשאול שאלות שלא נשאלו עד כה.

מה שתפס אותי במיוחד הוא הדרך שבה באקר בונה דמות דרך היעדר. סימון כמעט ואינו מדבר, גם כאשר הוא נוכח הוא נשאר מרוחק, מתבונן. הוא לא אדם שמביע רגש אלא אדם שחי לידו. זה מתבטא גם בעבודה שלו, גם ביחסים שלו, וגם בדרך שבה הוא נוגע בעבר. אפילו החקירה על האב אינה סוערת, אלא מתנהלת בשקט עיקש, כמעט עקשנות של אדם שלא בטוח מה הוא מחפש.

יש כאן גם עיסוק עדין בזהות מינית ובתחושת זרות, אבל באקר לא מסמן את זה באור חזק. הכל נשאר מרומז, חצי גלוי. זה חלק מהיופי של הספר, אבל גם חלק מהבעיה שלו. כי בשלב מסוים הריסון הזה מתחיל להרגיש כמו ריחוק יתר. יש רגעים שבהם רציתי שהספר ישבור את השקט הזה, שייתן לדמויות להתפרק קצת, אבל הוא מסרב.

ועדיין, קשה להתעלם מהדיוק. הפרטים הקטנים, התנועות, ההרגלים, כל אלה יוצרים עולם אמין מאוד. זה ספר שלא מנסה להרשים אלא להחזיק מצב נפשי. לא תמיד זה סוחף, אבל זה כן משאיר רושם.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד. מי שמחפש עלילה ברורה או התקדמות חדה עלול להתאכזב. אבל מי שמוכן להישאר בתוך השקט הזה, ולתת לו לעבוד לאט, ימצא כאן משהו כן ואפילו נוגע.

בסופו של דבר, זה לא ספר על פתרון תעלומה אלא על האפשרות לחיות עם מה שלא נפתר. וזה אולי הדבר הכי אמיתי שיש בו.