סימני מתיחה / מיכאל זץ

סימני מתיחה / מיכאל זץ
הוצאת קתרזיס
94 עמודים

מי שעוקב אחרי הסקירות שלי בעיקר של ספרי שירה יודע שאני נותן מבט ופרשנות לכריכה ומנסה לחבר אותה לשירים בספר.
הכריכה בספר של מיכאל זץ היא מינימליסטית.
ציור של zima angela.
דמות אנושית יושבת על כסא, חסרת שקט.
חצי נוכחת חצי נעלמת.
אפילו הישיבה היא דינאמית, חסרת מנוחה, טרודה. היא יכולה להיות כל אחד, אין כאן דמות מזוהה אבל נדמה שבתקופה שלנו אפשר להתחבר לזה.
ואיך זה בעצם מתחבר לשירים שבספר?

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי עד כמה הדימוי הזה מדויק לעולם הפנימי שהשירים מבקשים לגעת בו. השירים של מיכאל זץ נולדים מתוך החיים עצמם. מתוך רגעים קטנים של מחשבה, של הורות, של חרדה קלה שעוברת בגוף, של זמן שחולף ומותיר אחריו סימנים.

אלו אינם שירים שמבקשים להרשים או להדהים. הם נכתבים מתוך המקום השקט יותר של החיים. המקום שבו אדם עוצר לרגע בתוך היום יום ומתבונן במה שעובר עליו. לפעמים זו נשימה שמנסה להדביק את צעדיו המהירים של ילד שגדל מול העיניים. לפעמים זה פחד שמרגיש כמו כיסי אוויר פתאומיים בתוך שגרה לכאורה יציבה. ולפעמים זו פשוט ההבנה שהחיים מותחים אותנו שוב ושוב ומשאירים עלינו סימנים קטנים של זמן.

מצאתי את עצמי מתחבר לשירים דווקא מתוך הפשטות שלהם. זץ כותב שירה נגישה מאוד. הוא לא מנסה להעמיס דימויים מורכבים או ליצור שפה מסתורית. במקום זאת הוא מביט בדברים הקרובים ביותר לחיים ומנסה ללכוד בהם רגע של אמת.

לא כל שיר בספר הותיר בי אותה עוצמה, אבל יש לא מעט רגעים שבהם הרגשתי שהשורות פוגשות משהו מוכר מאוד. כאדם, כהורה, כמי שמנסה להבין את עצמו בתוך העולם הרועש שסביבנו.

אולי בגלל זה גם הכריכה עובדת כל כך יפה עם הספר. הדמות היושבת על הכיסא נראית כאילו הזמן עצמו עבר דרכה והשאיר עליה שכבות של תנועה. חצי נוכחת חצי נעלמת. כמו האדם בתוך חייו. כמו השירים עצמם שמבקשים לעצור לרגע בתוך התנועה ולהקשיב למה שמתרחש בפנים.

---

הַבֹּקֶר יָצָאתִי לְשׁוֹטֵט
בְּתוֹכִי.
מַצַּב הָרוּחַ
הִתְאִים.

פָּחַדְתִּי שֶׁמָּא אֶמְצָא
עֲזוּבוֹת מְנֻפָּצוֹת
בְּתוֹךְ עִיֵּי חֳרָבוֹת
וּדְמָמָה מַבְעִיתָה,
אֲבָל יָצָא שֶׁגִּלִּיתִי
נְוֵה מִדְבָּר תּוֹסֵס,
מָלֵא בִּתְנוּעָה וּבְחַיִּים.

יֵשׁ בִּי עוֹד טַעַם.