בשבילה אתה נהר / ציונית פתאל־קופרווסר

בשבילה אתה נהר / ציונית פתאל־קופרווסר
הוצאת התחנה
182 עמודים

הספר הצנום הזה כולל בתוכו חיים שלמים, חיים שלמים של עבר והווה וקהילה שהיתה חיה ותוססת.
יש בו נוסטלגיה ויש בו ערגה לעבר, וההצצה שמעניקה לנו המחברת לעולמה של אמירה היא הצצה מעניינת, לא מצועצעת ולא מתרפקת יתר על המידה.
אבל לפני שנכנסים לעלילה עצמה, היה לי חשוב לעצור דווקא על הכריכה.

הכריכה והציור של טלי יאלונצקי אינם קישוט. הם הצהרה שקטה. שתי דמויות נשיות, צעירה ובוגרת, ניצבות מול נהר או חוף כלשהו, אין ביניהן מבט ישיר, אין חיבוק, אין הבטחה. יש מרחק, יש זמן, יש זרימה. הנהר כאן אינו רק מקום, אלא תודעה. משהו שנע כל הזמן קדימה, סוחף איתו זיכרונות, אנשים, שפות, חיים שלמים. המבט הנוסטלגי חודר, אבל לא מתוק. הוא מכין אותך לקריאה שלא מבקשת לפנק אלא להחזיק אמת רגשית.

הספר עצמו עושה מהלך דומה. הוא זורק אותנו אל ימי יהדות בגדאד ואל סיפורה של אמירה, אבל לא כדי לבנות אפוס היסטורי רחב. זהו סיפור משפחתי, אינטימי, כזה שמביט על ההיסטוריה דרך מטבח, סלון, דירה צפופה, רדיו שדולק כמעט כל הזמן. דרך נשים. דרך זיכרונות שלא מרפים. העבר אינו תפאורה, הוא כוח פעיל שמנהל את ההווה.

אמירה היא דמות שנשארת איתך. לא גיבורה ולא קורבן טהור. אישה שחיה בין עולמות, בין בן מת שעדיין נוכח לבין חיים שממשיכים בכוח האינרציה. הזיכרון אצלה אינו נחמה אלא הכרח. סביב לה נבנית משפחה שבה כל אחד נושא משקל אחר של אותו עבר. האם שקועה בשגרה ובמאבק קיומי. האב נוכח בהיעדרו. הילדים מנסים להבין איפה הם בתוך כל זה.

מה שעובד כאן בעיניי הוא האיפוק. הספר לא צועק קיפוח, לא מנופף בסיסמאות, לא מנסה ללמד אותך שיעור בהיסטוריה או בפוליטיקה. הוא פשוט מניח חיים. לפעמים זה חונק, לפעמים זה מרכך, ולפעמים זה בעיקר מעורר מחשבה על איך עבר רחוק ממשיך לנהל הווה קטן ודחוס.

זה ספר שכתוב טוב. לא מתאמץ, לא מתפזר, וכיף לצלול לתוכו דווקא בגלל הצניעות שלו. הוא יודע מה הוא עושה ולא מנסה להיות יותר מזה. בעיניי, זה בדיוק מה שעושה אותו אפקטיבי.