בדרך אל ירושלים / זיו דורקם

בדרך אל ירושלים / זיו דורקם
הוצאת כנרת זמורה
240 עמודים

זיו דורקם מביא לנו בספר הזה שתי נובלות.
אחת עתידנית דיסטופית במידה מסוימת, השניה מהעבר, אלפיים שנה אחורה.
ירושלים שמוזכרת בשם הספר היא יעד, היא לא העיקר.
אבל ירושלים תמיד היתה יעד, ברגעי משבר, ברגעי מלחמה, והיא העוגן.
כך גם מתייחס אליה המחבר.
שתי הנובלות מחזיקות במכנה משותף, משבר חברתי קיומי של העם היהודי בארץ ישראל.

הנובלה הראשונה מתרחשת בעתיד לא רחוק מדי, עתיד שמרגיש מטריד דווקא משום שהוא קרוב כל כך להווה. מדינה מפוצלת, מלחמות הפרדה, שלטון קנאי, חברה יהודית שמתפרקת מבפנים. אליהו קדמי, סוכן לשעבר ובנו של ראש המוסד, חוזר לארץ כדי לחלץ את אחיו השבוי בירושלים. זהו סיפור מתח פוליטי לכאורה, אבל מתחתיו פועם סיפור משפחתי, טעון, של אב ובן, של אחריות, אשמה וניתוק.

דורקם יודע לבנות עולם. תיאורי הנחיתה, נמל התעופה המחולק, השפה הבירוקרטית האלימה, כל אלה כתובים היטב ומייצרים תחושת זרות בתוך מוכר. עם זאת, דווקא במקום שבו העולם העתידני משכנע, העלילה האישית לעיתים נחלשת. יש רגעים שבהם ההסבר גובר על הדרמה, והדמויות נדרשות לשאת על גביהן יותר רעיון מאשר חיים.

הנובלה השנייה, החוזרת אל ימי המרד הגדול, חזקה ומדויקת יותר בעיני. שמעון בן לוי, הנע בין הפלגים היהודיים הניצים בירושלים הנצורה, פוגש את ראשית הנצרות ומוצא את עצמו בלב מערבולת דתית, מוסרית ואנושית. כאן דורקם מרוויח מהמרחק ההיסטורי. הידיעה כיצד הדברים יסתיימו מעניקה לכל מחלוקת ולכל בחירה משקל טרגי. זהו טקסט מרוסן יותר, ממושמע יותר, שמצליח להראות כיצד חברה קורסת לא בגלל אויביה אלא בגלל עצמה.

מה שמחבר בין שתי הנובלות אינו עלילה אלא רעיון. חברה יהודית שמגיעה לנקודת שבר פנימית, מחלוקת שאינה מצליחה להישאר מחלוקת אלא הופכת למשבר קיומי מדיני וחברתי. הספר אינו עוסק רק בקנאות דתית אלא באובדן היכולת לנהל ויכוח מבלי לפרק את הבית.

ההיעדר הבולט הוא ההווה. דורקם בוחר לכתוב על עבר שכבר קרס ועל עתיד שכבר הקצין. אולי נובלה שלישית, שמתרחשת עכשיו, היתה הספר המסוכן באמת. ובכל זאת, גם כך מדובר בספר רציני, כתוב היטב, שמעז להסתכל על השבר היהודי מבלי להאשים רק אחרים.

זו קריאה מעוררת מחשבה, לא אחידה ברמתה, אך כנה, אינטליגנטית, ומטרידה במידה הנכונה. המלצה מסויגת, אבל לא אדישה.