קפה לורנץ / רון עמיקם

קפה לורנץ / רון עמיקם
הוצאת כנרת זמורה
239 עמודים

את רון עמיקם אני הכרתי מעבודתו העיתונאית ככתב ספורט
אני אוהב את כתיבתו העיתונאית ואת הידע שלו בספורט ואני גם יודע שהוא איש יפו ותל אביב ופעיל במועדון מכבי קביליו יפו המחודש, וכאחד שגדל בבת ים והלך למשחקים של יפו באיצטדיון גאון המיתולוגי כילד אז כבר יש לי חיבור אל מחבר הספר.
והספר עצמו עוסק בתל אביב, תל אביב של לפני קום המדינה, בספרו הראשון רון נשאר במקום שהוא מכיר ואוהב ונראה שנעשה כאן תחקיר מעניין על התקופה מאת המחבר.

את הספר קראתי מתוך תחושת היכרות מוקדמת עם המרחב, עם הרחובות, עם הטון. לא חיפשתי הפתעות ספרותיות גדולות אלא רציתי לראות איך אדם שמגיע מעולם העיתונות מתמודד עם סיפור, עם דמויות, עם תקופה היסטורית טעונה. קפה לורנץ מתגלה כרומן היסטורי שנשען על מקום אחד מרכזי, בית קפה, והבחירה הזו חכמה. זה לא רק לוקיישן, זה צומת. הכל עובר שם, מבטים, שיחות, מתחים, זהויות.

מקס, הדמות המרכזית, הוא לא גיבור במובן הקלאסי. הוא אנוכי, נהנתן, לפעמים אפילו מעורר אי נוחות. אבל הוא אמין. דרך מקס חווים את התקופה בלי אידיאליזציה, בלי נאומים, אלא דרך הישרדות, פחד, אהבה, משיכה. הוא לא מייצג אידיאולוגיה אלא אדם שנסחף בין כוחות גדולים ממנו.

סיפור האהבה שבמרכז הספר הוא עדין ולא מתאמץ להיות גדול מהחיים. אין כאן רומנטיקה מתפרצת אלא תחושה מתמדת של משהו שברירי, כזה שמתקשה להתקיים במציאות שבה כל קבוצה נסגרת בתוך עצמה. זה מה שעבד עלי. הספר לא מוכר אשליה אלא מציע רגש מוגבל, כמעט זמני.

העיסוק בתקופה נעשה ברגישות. מורגש שהמחבר מכיר את הרקע ההיסטורי אבל לא נותן לו להשתלט על הסיפור. ההיסטוריה נמצאת שם כל הזמן, אבל ככוח שמכביד, לא כשיעור. זה יתרון משמעותי, במיוחד ברומן ביכורים.

מבחינה סגנונית, הכתיבה קריאה וזורמת. אין כאן יומרה לשונית או ניסוי צורני. לפעמים הרגשתי שהספר בוחר ללכת על בטוח ולא לוקח סיכון אמנותי ממשי, אבל גם זה חלק מאופיו. הוא רוצה שיקראו אותו, שישהו בו, לא שיתאמצו מולו.

בסופו של דבר, קפה לורנץ הוא ספר ביכורים רציני ומכבד. לא ספר שיטלטל את הספרות העברית, אבל ספר שמחיה תקופה ומספר סיפור אנושי מתוך חיבור אמיתי למקום. רון עמיקם נשאר כאן נאמן למה שהוא מכיר, וזה ניכר גם לטוב וגם למגבלה. בעיני, זו התחלה ראויה.