דו"ח אפס / דוד ארסני
הוצאת אפיק
154 עמודים

העלילה הקפקאית הזו של דוד ארסני מראה בעיני לפחות שהז'אנר הזה שבא להראות איך הבירוקרטיה והחברה רק מסבכת את האדם ומייצרת עבורו כאוס וחיים בלתי מובנים ובלתי אפשריים תהיה תמיד רלוונטית תמיד מתאימה ותמיד ניתנת לכתיבה. מה שקפקא הפך לאמנות סופרים רבים באים ומביאים את השפה הזו החצי יבשה חצי סרקסטית או ביקורתית לכל מקום ולכל זמן וזה עובד זה תמיד יוצר אצל הקורא איזה מן טלטול כזה איזו מן מחשבה תודעתית של הזדהות גם אל מול ההקצנה שבטקסט והאבסורד שהעלילה לוקחת אותנו.

הספר הזה לוקח את המודל הקפקאי ומשתמש בו בצורה מאוד ישראלית מאוד עכשווית ובעיקר מאוד חשופה. הדמות של יורם ציג שנופל מאתר בנייה היא לא סתם פרט עלילתי מקרי או דרמטי בשביל הרושם. זו התשתית לכל הספר כי הנפילה הזו היא גם סימן וגם תוכן. היא מצב נפשי והיא מצב חברתי. הכריכה עם הרמז לנפילה לא בחרה במקרה את הדימוי הזה אלא הציבה אותו בפרונט בדיוק כדי להגיד לקורא מה עומד במרכז הסיפור כולו. הקריסה של האדם לתוך מערכת שמדברת עליו בשפה קרה ודיווחית מוחקת היא המנוע של כל מה שקורה כאן.

זו לא סתם עלילה על פועל שנפצע אלא סיפור על התפוררות הזהות. יורם לא רק מתמודד עם כאב פיזי או נכות חלקית אלא עם אובדן המשמעות. כל מערכת שהוא פונה אליה מציגה לו דלת סגורה או שולפת עוד טופס ועוד דיון ועוד תור. השפה הרשמית היא אולי הגיבורה השנייה של הספר. היא חונקת כל ניסיון אנושי. היא הופכת את הפחדים שלו למקרה סוציאלי ואת הזעקה שלו לשורה בדו"ח.

מה שמעניין פה זה שארסני לא מנסה לרכך לנו את החוויה. הוא לא נותן לדמות חיבוק או גאולה. הוא מראה איך גם כשהיא מנסה לפעול לארגן להבין את החוקים היא רק מסתבכת יותר. זה עולם שבו כללים נראים ברורים אבל מסתירים שכבות של כוח כסף ותיווך אינסופי. יש פה גם אלמנט מאוד פוליטי שמבקש לא להתנצל. המנגנון הבירוקרטי הזה הוא לא סתם בעיה טכנית אלא מבנה חברתי שלם שמבוסס על אינטרסים ומחיקות.

הנפילה של ציג מהמגדל היא ההיפוך המדויק של החזון הנדל"ני הישראלי. במקום לעלות לבנות ולהרוויח הוא מתרסק. המערכת שרצתה אותו יצרני ויעיל לא יודעת איך לעכל אותו כפצוע כמי שזקוק לעזרה. הסאטירה כאן חריפה כי היא חושפת את האבסורד של ועדות תיקונים פרוטוקולים ומבנים מפוארים שמדברים על רווחה ורצון טוב אבל מוחקים את מי שלא מתאים לתוכנית.

זו קריאה לא קלה. השפה לפעמים יבשושית לפעמים ארסית אבל תמיד מאוד מודעת לעצמה. ארסני לא מנסה להיות נחמד. הוא רוצה שהקורא ירגיש את המבוך הזה את התסכול והאימה השקטה. הוא בונה ספר שמסרב לספק נחמה ומציע במקומה מראה. בעיני זה ספר חיוני. לא כיפי או קל אלא נחוץ כי הוא חושף אמת חברתית שאנחנו לעיתים מעדיפים לשכוח.
ספר מרתק ושונה.
מומלץ.

ליצור כדי להיות / ריק רובין
הוצאת כנרת זמורה
334 עמודים
מאנגלית: גליה אלוני־דגן

הספר הזה של ריק רובין הוא מסוג הספרים שיש להם פוטנציאל להיות ספרי קאלט ספרים שנשארים במדף ואתה צריך לפתוח בהם כדי לקבל השראה לפעמים דפדוף קל בו ואתה מוצא איזו מנטרה או מסר שיכול לעזור לך בתהליך העבודה היצירתית שלך כאמן בעצמי אני יכול למצוא בו לא מעט עזרה ורעיונות רוחניים שיעזרו לי להמשיך ולחפש רעיונות חדשים להפוך את האמנות ואת תהליך היצירה שלי ליותר מקורי מעניין וחדשני אבל באותה המידה יש לי איזו סלידה מסוימת מספרי הדרכה לפעמים אני מרגיש שספרי הדרכה חוזרים על עצמם וקלישאתיים מעבירים את אותם המסרים במילים שונות אותי זה פחות קונה ואז התחלתי להתבונן על הספר הזה לא כאל ספר הדרכה אלא כמוזה

כמקור השראה לא מחייב כמשהו שאתה מניח ליד שולחן העבודה ופותח בו לרגע קצר כדי להזכיר לעצמך למה אתה עושה את מה שאתה עושה כשקוראים אותו כך הוא עובד הרבה יותר טוב הוא לא מלמד אותך איך לכתוב שיר או לעצב פסל אלא מזכיר לך לשחרר את האגו להקשיב לרעיונות שמגיעים מבחוץ להעז להישאר פתוח גם כשאין לך מושג לאן זה הולך אבל גם בקריאה כזו קשה להתעלם מזה שהוא נופל לפעמים לשפה עמומה מדי משפטים יפים שמתאדים ברגע שאתה מנסה ליישם אותם לא תמיד ברור איך כל זה פוגש את הבלגן האמיתי של הסטודיו של הדף הריק או של השיחות עם לקוחות יש בו משהו מאוד שלו מאוד מרגיע אבל גם מאוד מרוחק מהיומיום שבו אנחנו באמת יוצרים מתמודדים נכשלים מנסים שוב

ובכל זאת אני לא מצטער שהוא אצלי על המדף יש ערך בזה שיש ספר שלא נותן תשובות אלא שאלות שלא מחייב אותך אלא מציע לך להיזכר מחדש במה שאתה כבר יודע לפעמים זה כל מה שצריך כדי להחזיר אותך אל העבודה שלך ממקום קצת יותר נקי אמיתי ואנושי לפעמים הבעיה שלנו כיוצרים היא לא בחוסר כלים אלא בהעמסת יתר בהסברים ובשיטות והספר הזה מזכיר לנו שהעבודה הכי טובה שלנו באה מהמקום הפשוט והפתוח מהיכולת להיות נוכח לא לנסות לשלוט בכל מהלך אלא להקשיב להתבונן ולתת לדבר עצמו להיווצר בקצב שלו זה לא ספר שיפתור לך בעיות אבל הוא יכול להזכיר לך למה שווה להישאר באי ודאות ולמה זה בכלל כל כך חשוב

סוף־סוף / אדוארד סנט אובין
ספרית פועלים
189 עמודים
מאנגלית: דבי אילון

אני ממעט להשתמש במושג "ספרות מופת" אבל סדרת ספרי פטריק מלרוז של סנט אובין זו ספרות מופת. גם בגלל הכתיבה החדה והביקורתית של המחבר על החברה האריסטוקרטית המתנשאת וגם בגלל דמותו הטראגית של פטריק מלרוז שנבנית ומשתנה ספר לספר ונוצרת כאן אוטוביוגרפיה בדיונית עמוקה וכואבת עד אימה. הספר הזה עושה לי ונראה לי לקוראים רבים קלוז'ר לסדרה הזו, אולי פחות מזעזעת וגרפית אבל יותר מהורהרת, עמוקה ומכאיבה בשתיקה שלה.

הספר מתרחש כמעט כולו סביב טקס הלוויה של אמו של פטריק. זו לא רק מסגרת עלילתית אלא בחירה סגנונית שמשרתת את כל המהלך. זו אווירה קפואה, כמעט טקסית, שבה פטריק מוקף במבטים ריקים ובהעמדות פנים של המעמד הגבוה. שיחות סתמיות שמכסות על מוות ממשי.

סנט אובין מוותר כאן על אפקט השוק. אין התפרצויות זעם, אין סצנות של התמכרות או התעללות שמבעיתות את הקורא. זו כתיבה שמפשיטה את הדרמה המיידית כדי להישאר עם חומר הגלם האמיתי של הטראומה. לא קתרזיס אלא מבט יבש וכואב על מה שנשאר. אין סליחה גדולה, אין פיוס מרגש. יש קבלה של העובדה שהאם מתה והייתה חלק מההרס שלו.

אבל יש גם ניסיון להתבונן קדימה. לא בצורה רומנטית אלא מפוכחת. פטריק מבין שהוא לא יכול לתקן את מה שנשבר בילדות שלו. אבל הוא יכול לבחור להפסיק את מעגל ההרס. בספרים הקודמים הוא נמלט למילים, לסמים, לאלכוהול. כאן הוא מנסה משהו אחר. שתיקה. נכונות לעמוד בתחושת חוסר הישע בלי לרוץ לטשטש אותה. זה לא מציע גאולה נוצצת אלא אפשרות לחיים פחות גרועים.

הכתיבה עצמה חדה אבל מהוסה יותר מבספרים הקודמים. פחות סאטירה מתריסה ויותר תצפית רגישה ומכאיבה. סנט אובין לא מוותר על הביקורת החברתית אבל הוא מרוכז פחות בלחשוף את הצביעות של החברה הבריטית ויותר בלפגוש את הפצע הישיר של הדמות. זה הופך את הספר לפחות נוצץ אבל אולי ליותר כן.

מבנית, זה ספר דחוס מאוד. רובו מתרחש במהלך שעות ספורות. כמעט אין תנועה חיצונית, המתח כולו פנימי. זה יכול להיתפס כסטטי או יבש אבל זו בחירה ברורה שלא מאפשרת לקורא לברוח. להישאר עם הדמות במקום שבו היא לא יכולה עוד לשקר לעצמה.

זו בעיני סגירה אמיצה לסדרה. היא לא מרעישה אבל היא נוגעת עמוק. היא לא מציעה נחמה זולה אלא מבט קר ומדויק על האפשרות להפסיק להרוס את עצמך גם אם אי אפשר למחוק את מה שהיה. זו הסיבה בעיני לקרוא את הסדרה הזו יותר מפעם אחת. כי היא לא עוסקת רק במה קרה אלא באופן שבו אפשר או אי אפשר לחיות עם זה.

מדרגות זכוכית / אולגה פרישמן
הוצאת כנרת זמורה
192 עמודים

גילוי נאות: את אולגה הכרתי ברשת החברתית עוד לפני שקיבלתי את הספר ושמחתי לקבל את ספרה שהנושא בו הוא עוסק הוא נושא חשוב שמעסיק נשים רבות. וכאחת שבאה מהעולם הזה נראה גם דרך הכתיבה שהנושא נוגע לה וזה בהחלט מורגש שכן למדתי לזהות כתיבה שיש בה אלמנט אישי שהוא חלק מחייה האישיים של המחברת.

על מה הספר? על יעל, כוכבת עולה בפקולטה למשפטים שחוזרת אחרי חופשת לידה להמשך הנסיקה המטאורית שלה או לפחות זה מה שהיא חושבת. מהר מאוד מתברר שהחזרה לעבודה לא דומה בכלל למה שתכננה או קיוותה. העולם האקדמי שהיא כל כך רצתה להשתלב בו מתגלה כמערכת נוקשה, גברית, קרה ומסורבלת שבה נשים נמדדות אחרת וכל ויתור אישי הופך לחולשה שאין עליה סליחה.

הספר לא מתבייש להציג את הדילמה הברורה והכואבת שנשים רבות חוות בין קריירה להורות. יעל חוזרת לעבודה נחושה להוכיח שאין שום בעיה לשלב הכל ונתקלת בקירות זכוכית ובמדרגות זכוכית שלא תמיד אפשר לטפס עליהן. היא מרוכזת בעצמה לעיתים עד כדי ניכור, הילד שלה כמעט לא קיים כדמות אלא כרעיון שמפריע לה להצטיין. דווקא הבחירה הזו מחזקת את התחושה שהספר לא מנסה ליפות כלום.

הקריאה זורמת מאוד. הכתיבה של פרישמן ישירה אבל חכמה ולא עושה הנחות רגשיות. הספר לא מנסה להסתיר את חוסר הנעימות שבדמות הראשית. יעל לפעמים פשוט לא נעימה ואפילו דוחה במודע. לא אמא חמה ולא קולגה נחמדה. היא לא מתנצלת על זה וגם הסופרת לא. הבחירה להשאיר את הדמויות האחרות שטוחות או חיוורות מחזקת את המיקוד בדמות הראשית ובמנגנון החברתי שחונק אותה אבל גם הופך אותה עיוורת לאחרים.

אחת החוזקות של הספר היא היכולת שלו לאלץ אותך להרגיש אמפתיה כלפי דמות שלא עושה שום דבר כדי לזכות בה. זה ספר שמזמין אותך להישאר לא נוח. יש בו הבנה עמוקה של האקדמיה כמערכת כוח גברית שמענישה נשים על כל סטייה מהקצב ומהדרישות. האמהות מוצגת לא כייעוד קדוש או אידיאלי אלא כקונפליקט תמידי שלא מקבל פתרון.

אמנם זה ספר ביכורים ולעיתים זה מורגש. יש קטעים שבהם אפשר היה ללטש יותר או להעמיק את הדמויות האחרות קצת מעבר למה שהן משרתות את יעל. אבל זה לא גורע מהערך שלו כספר שמצביע בלי למצמץ על בעיה אמיתית ומרכזית בחיים של נשים רבות. ספר שלא מנסה להיות נחמד אלא להיות כן.

מדרגות זכוכית הוא ספר חשוב למי שמוכנה ומוכן להסתכל בכנות על הפערים בין הציפיות של חברה מנשים לאיך שהמערכת באמת מתנהגת כלפיהן. לא ספר נעים או מרפד אבל בהחלט ספר טוב שמייצר מחשבה ומניח מראה לא פשוטה מול הקוראת. מומלץ מאוד למי שלא מפחדת לקרוא משהו לא מחבק שמגרד את הפצע במקום להדביק עליו פלסטר.

ומשפט נוסף על הכריכה המעניינת והדימוי שעליה.
יש משהו בחילזון שהוא מאוד איטי ופגיע, נע לאט ונושא משקל גדול על גבו.
מזכיר במידה רבה את מסלולה של יעל, איטי, תובעני, מאמץ עיקש להתקדם צעד צעד.
דימוי חזק שמחבר את עולם הידע והקריירה עם השבריריות של הגוף והחיים הפרטיים.
מעניין מאוד.

הרובוטית מאוהבת / סם ש. רקובר
הוצאת כרמל
306 עמודים

סם ש. רקובר הוא סופר פורה מאוד, כותב ספרים רבים בסגנונות שונים ונראה שהוא מנסה להגיע לקהל רחב ככל שניתן.
חלק טובים יותר וחלק טובים פחות והפעם אנחנו נכנסים ביחד עם רקובר לשדה הרובוטיקה והבינה המלאכותית
נושא ספרותי שעוסקים בו לא מעט סופרים גדולים ורקובר לוקח את זה לשדה הישראלי עם ניחוח עתידני ומשלב בתוכו סיפור בלשי.

רקובר בוחר למקם את העלילה בעיר חיפה של העתיד הלא מאוד רחוק. כבר זו בחירה מעניינת כי אנחנו רגילים לראות מד"ב ישראלי מתרחק מהמרחב המקומי או נשאר בגבולות ריאליסטיים מינימליים. כאן הוא מנסה לבנות עולם שבו רובוטית בשם גאיה אתנה נשלחת לחדור לחברה האנושית וללמוד אותה מבפנים. משימתה המקורית היא לבדוק האם בני האדם מסוכנים לעולם הנפילים שממנו נשלחה והאם יש הצדקה להשמיד אותם.

במהלך משימתה היא פוגשת את נדב בנצור שליח קודם שגם עליו היא אמורה לדווח אבל מתאהבת בו. האהבה הזו היא לא סתם עניין רגשי פשוט אלא לב העלילה והעימות המוסרי של הספר. רובוטית שנועדה לאסוף מידע קר ותועלתני מוצאת את עצמה מתמודדת עם תחושות אנושיות עמוקות כמו אהבה כאב חרטה ובדידות. זה לא רעיון חדש במד"ב העולמי להפך. מדובר בתמה כמעט קלאסית.

כאן חייבים לומר בצורה ברורה שרקובר לא המציא את הגלגל. דמויות של רובוטים עם רגשות אנושיים נמצאות אצל אסימוב בסיפורים על האדם הפוזיטרוני ובמיוחד בסיפור ובסרט שנעשה ממנו שבו רובוט מבקש להיות אדם ממש. פיליפ ק. דיק עם האנדרואידים החולמים על כבשים חשמליות חוקר בדיוק את השאלה הזו מה ההבדל בין אנושי לרובוטי ומה קורה כשההבדל מיטשטש. גם אישיגורו בקלרה והשמש מציע גרסה רגישה מאוד לרובוטית שמפתחת עולם רגשי פנימי עשיר.

רקובר מודע למסורת הזו במידה מסוימת אבל נדמה שלפחות בחצי הראשון של הספר הוא לא מציע לה חידוש דרמטי. הוא מעביר את המוטיב לשפה המקומית הישראלית והופך את חיפה לזירה שמנסה להיות אוניברסלית וגם ספציפית מאוד. הרחובות התחבורה הציבורית היחסים החברתיים והסביבה החיפאית לא תמיד מפורטים לעומק אבל יוצרים ניחוח מעניין של עתיד קרוב שעדיין נטוע כאן.

החלק הבולט לטובה הוא המאמץ הפסיכולוגי. גאיה אתנה לא סתם מתאהבת אלא מתייסרת על כך. היא מנסה להבין את עצמה בתודעה פילוסופית כמעט. באחד הקטעים היפים בספר היא שואלת את עצמה האם ייתכן שרצחה את אהובתו של נדב מבלי לדעת ומדוע היא בכלל מסוגלת לרצוח. היא תוהה על מושגים כמו חפות אשמה צדק ואחריות. זה לא רק סיפור אהבה אלא גם דיון על מוסריות אנושית.

נדב מצידו דמות מורכבת פחות אבל מספקת רגעי מראה חזקים. כשהוא דורש ממנה לחטט בזיכרון שלה כדי להוכיח שהוא עצמו חף מפשע היא לא מבינה. מבחינתה אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת. הוא אומר לה במפורש שהמציאות לא עובדת ככה. זה רגע מצוין בספר שמזקק את הפער בין אידאל מוסרי לתרבות חשדנית ולעולם שבו חפות לא מבטיחה זיכוי.

עם זאת לא הכל עובד חלק. המבנה של הספר כולל שני קווי עלילה – האהבה הבלתי אפשרית והחקירה הבלשית על הרצח של אגם אנפה. רקובר מנסה לשלב בין שני הקווים והקורא מנחש די מוקדם שהם יתלכדו בסוף אבל לאורך זמן יש תחושה של מתח לא מאוזן. החקירה הבלשית לעיתים נדמית שטחית מדי וקלישאתית בעוד שהחלק הפסיכולוגי עמוק הרבה יותר. זה יוצר חוסר אחידות בטון וברמת הכתיבה.

בעיה נוספת היא שהסגנון לפעמים סובל מעומס הגותי מעט כבד. רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה וזה ניכר. הדיאלוגים בין נדב לגאיה ברגעים מסוימים נשמעים כמו דיון סמינריוני באשמה חופש ואחריות. יש לזה ערך אינטלקטואלי אבל זה גם גורם למתח העלילתי להתפוגג קצת. מי שמחפש ספר מתח פשוט וישיר עלול לאבד עניין.

מנגד מי שמוכן להתמסר לקצב האיטי יותר ולחפירות הפסיכולוגיות עשוי למצוא כאן תרגיל פילוסופי מרתק. בסופו של דבר גאיה מתגלה לא רק כדמות רובוטית עם רגשות אלא ככלי דרכו הסופר שואל מה זו אנושיות. האם זו היכולת לאהוב או היכולת להרגיש אשמה. האם זו הבחירה המודעת לא לפגוע גם כשאפשר. ברגעים הטובים שלו הספר באמת מצליח להאיר את השאלות האלה באור בלתי צפוי.

אין ספק שזהו ספר שאפתני מאוד. רקובר נוגע במתח שבין מוסר אישי למוסר חברתי בין אהבה חפה מתכלית לבין רגש שמשתמשים בו לשליטה פוליטית או כוחנית. הוא ממקם את הדרמה הזו בעיר ישראלית אמיתית ומנסה להפוך את המדע הבדיוני לפחות מנוכר ויותר קרוב לקוראים כאן.

זו לא יצירה נטולת חסרונות. לעיתים היא כבדה מדי. לעיתים צפויה מבחינת מבנה. היא לא מציעה חידוש דרמטי לז'אנר אבל יש בה רצינות אמיתית ונכונות להתמודד עם שאלות כבדות ראש על תודעה רגשית ומוסר.

למי שמחפש עוד אקשן או עלילה בלשית נקייה ומסקרנת יש כאן פחות ממה שיבטיח התקציר. למי שמוכן להפליג יחד עם רובוטית שחושבת על אהבה אשמה ורצח זו הצעה אמיצה ומאתגרת שלא תמיד קלה לקריאה אבל בהחלט מעוררת מחשבה.

מטיגארי / נגוגי וה ת'יונגו
הוצאת בבל
188 עמודים
תרגום: מורן ביקל
את הספר הזה שנכתב במקור בשנת 1986 ותורגם לפני 18 שנה לעברית בחרתי לקרוא בין השאר כי אני מעוניין להיחשף לספרות אפריקאית ככל האפשר.
עד כה קראתי מעט ספרות מזרח אפריקאית ובעיקר ספרות צפון אפריקאית ערבית או דרום אפריקאית של ג'ון קוטזי ואחרים ובהמשך אני אמשיך לחפש ספרים ממדינות מזרח ומרכז אפריקה.
ההתרשמות שלי מהספר הזה היא חזקה מאוד ודי קיבלתי את מה שרציתי בקריאתו ומה שציפיתי למעשה לקבל ממנו אחרי שקראתי את הנושא בו הספר עוסק.

כבר מהפרק הראשון הבנתי שזה לא ספר שמתבייש להגיד את האמת בפרצוף. נגוגי לא מנסה ליפות או לרכך את המציאות הקשה של קניה הפוסט קולוניאלית. הוא מציב מול הקורא עולם שבו הלבנים אולי עזבו פורמלית אבל השלטון והכוח עברו לידיים מקומיות שלא פחות מנצלות ודורסות את העם. אני הרגשתי בקריאה שזה סוג של אזהרה או כתב אישום לא רק נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי אלא גם נגד ההנהגה האפריקאית שהמשיכה את הדיכוי.

אחד הדברים שהכי תפסו אותי זה כמה שהספר הזה פוליטי בלי להתייפייף. זו לא ספרות שמנסה להיות ניטרלית או לתת "שני צדדים". נגוגי זועם. מטיגארי חוזר מהיער אחרי מלחמה בשלטון הלבן כדי למצוא את ביתו ואת אדמתו בידיים של משתפי פעולה. הדמות הזו היא גם אדם מאוד מוחשי עם חגורת כדורים ותשוקה לצדק וגם מין משיח או סמל גדול יותר. לא יכולתי לקרוא אותו סתם כלוחם גרילה אלא כמשהו מיתי – כמו ישו שחוזר לדרוש צדק חברתי.
במהלך הקריאה חשבתי הרבה על השאלה של קולוניאליזם ואיך הוא לא נגמר בזה שהבריטים הולכים. זה הרגיש כמו תמרור אזהרה שגם אחרי עצמאות אפשר להישאר עבדים בשיטות חדשות. כל הסיפור על בית שנלקח והמערכת המשפטית שמגינה על החזקים הוא פשוט אלגוריה למה שקרה במציאות. אני חייב להודות שזה קצת זעזע אותי לחשוב על זה גם בהקשרים אחרים, כולל ההקשרים שלנו כאן.

מבחינת עלילה, זה ספר די פשוט. מטיגארי חוזר, דורש את הבית שלו, מתחיל לעורר סביבו אנשים, חוטף התנגדות קשה מהשלטונות ונחשב לאיום. בסוף יש רגעים מאוד דרמטיים ומטאפיזיים שמערבבים אלגוריה דתית עם מאבק חברתי. מה שאני אהבתי זה שהוא לא מתבייש להיות משל, הוא משתמש בסיפור לא כדי לספק בידור אלא כדי לזעזע, כדי לעורר.

אני חושב שזה ספר שהוא גם מאוד אפריקאי במובן הכי עמוק, משתמש בדיבור ישיר, בסיפור עממי, בחזרתיות ובשפה פשוטה כדי להגיע לכל אחד – וגם אוניברסלי. כל קורא יכול להבין את הכעס על עוול ועל בגידה. במיוחד אהבתי איך שנגוגי כותב דיאלוגים, לפעמים זה נשמע כמעט כמו הצגה או סיפור מסופר בעל פה. הרגשתי שאני יושב במדורה ושומע את הסיפור הזה.

אבל אני גם חייב להיות הוגן, זה ספר שמטיף. לפעמים זה כמעט מניפסט ולא רומן. אין כאן דמויות מורכבות מאוד או הפתעות גדולות. כולם די מייצגים רעיון. זה בעיני גם כוחו וגם חולשתו. מצד אחד אי אפשר לטעות במסר. מצד שני זה פחות ספר פסיכולוגי ויותר פלקט חברתי. אני אישית הייתי מוכן לזה מראש אז לא התאכזבתי, אבל חשוב לדעת.

עוד משהו חשוב זה ההקשר של נגוגי עצמו. זה סופר שישב בכלא, נרדף, הוחרם. הבחירה שלו לכתוב בקיקויו ולא באנגלית היא בפני עצמה אקט פוליטי. הוא נאבק על זהות, על שפה, על תרבות. הקריאה שלי בספר הרגישה לפעמים כמו מפגש עם לוחם ולא רק עם סופר. אי אפשר להפריד את האיש מהספר.
אני גם רוצה להגיד משהו על ספרות אפריקאית באופן כללי. רוב מה שאנחנו מקבלים מתורגם לעברית זה או ספרות קולוניאלית ישנה שנכתבה מנקודת מבט אירופאית או ספרות מודרנית די אליטיסטית. נגוגי הוא דוגמה למה שאני מחפש, ספרות חברתית, פוליטית, מחוברת לאנשים הפשוטים. לא מתביישת להיות נוקבת וכואבת.

בסוף הקריאה הרגשתי שקיבלתי שיעור היסטוריה, שיעור חברה וגם בעיטה בבטן. זה ספר שמכריח אותך לחשוב על קניה, על אפריקה, על שליטה וניצול בכלל. אני שמח שקראתי אותו ואני ממליץ עליו למי שמוכן להתמודד עם טקסט שהוא יותר קריאה לפעולה מאשר רומן "מהוקצע".

אני בטוח שאני אמשיך לחפש עוד ספרות כזו. הספר הזה נתן לי עוד דחיפה להמשיך במסע לקרוא יותר אפריקה ולהכיר יותר קולות וכתבים שלא מקבלים מספיק מקום אצלנו. מבחינתי זו קריאה הכרחית לכל מי שרוצה להרחיב אופקים וגם להתמודד עם שאלות קשות על כוח, צדק, וחירות.

פילוסופים נגד אלוהים / ג'רמי פוגל
הוצאת רדיקל/ הבה לאור
100 עמודים

בואו נתחיל מזה ששילוב בין שתי הוצאות מעולות כמו רדיקל והבה לאור צריך להצדיק את עצמו ולהוציא משהו ממש מעניין וכשמדובר בכותב שנון כמו ג'רמי פוגל אז בכלל הציפיות הן בשמים.
בג'רמי נתקלתי לראשונה בהיותי בוגר תכנית מנדל למנהיגות בנגב וכעמית בתכנית הבוגרים של מכון מנדל ואהבתי מאוד את הדרך בה הוא מדבר ומרצה ותענוג להקשיב לו אז על אחת כמה וכמה לקרוא אותו ואת הגיגיו.
מעבר לכך אני אדמין בעמוד הפייסבוק האתאיסטי הגדול ביותר בישראל שמייצג קהילה גדולה של אתאיסטים, אגנוסטים ו/או סקרנים ובהיותי כזה אני עצמי מקדם את החילוניות כערך חשוב, את הטלת הספק והבחירה החופשית והספר הזה די עושה לי סדר שגם ככה לכאורה קיים בתפיסת עולמי בכל הנושאים שחשוב לי לדבר עליהם ברשתות החברתיות.
ועכשיו לספר עצמו ולמה שפוגל כותב.

פוגל לא כותב כאן ספר הדרכה לאתאיסט המתחיל ולא מניפסט לוחמני שמבקש להוכיח שאין אלוהים. הוא לא מציע אמת מוחלטת ולא מבטיח גאולה חילונית. הוא עושה משהו הרבה יותר מעניין והרבה יותר קשה. הוא מבקש להציב סימן שאלה מחודד במקום שבו כל כך הרבה אנשים התרגלו לסימן קריאה. המטרה שלו וכך הוא מצהיר בגב הספר היא להחזיר את השאלה.

זו עמדה נוחה למי שכבר נמצא במחנה החילוני ספקני ואני לא מתכחש לזה שאני עצמי כזה. אני חי ונושם את ההיגיון שמציע פוגל. אבל הקריאה בספר הזה מאפשרת לי לבחון אותו מחדש ולהיזכר שהמובן מאליו שלי לא חייב להיות מובן מאליו של האחר.

פוגל לא מתיימר לחדש את כל הטיעונים. הוא יודע היטב שהביקורת על הדת נכתבה ונכתשת אלפי שנים לפניו והוא מביא את הגדולים שביניהם. דיוויד יום שמערער על קשר סיבה ותוצאה ועל הרעיון של מתכנן תבוני עם טיעון השען המפורסם שלו. הטיעון שכביכול אפשר לדחות אותו בשנייה כי הוא מניח שהעולם הוא כמו שעון אבל העולם הוא אורגניזם מורכב ואקראי שלא תוכנן מראש. פוגל לא עוצר שם. הוא קושר את זה לדארווין ומראה איך התיאוריה האבולוציונית עוקרת את ההסבר התיאולוגי מהשורש בלי להחליף אותו ביד אלוהים אלא בסיפור של טעויות, ברירה והצטברות.

ההומור של פוגל הופך את כל זה לנגיש. זו אחת מהתכונות שהופכות אותו למרצה מרתק וגם לכותב מצוין. הוא לא מתייחס בכובד ראש פתטי לשאלת האל אלא נותן לה להתרסק בחיוך. הוא חוזר על משפטים כמו "ברור! ברור!" כדי להדגים את המגננה הדתית. הוא לא מנסה להעליב אלא פשוט להראות כמה היא דקה כשמקלפים ממנה את הריטואל ואת הסמכות.

כשהוא עובר אל סוקרטס ואפלטון, פוגל מציע רגע של צלילות רפלקטיבית. הוא מראה שסוקרטס לא היה כופר במובן הפשטני אלא מסרב לקבל סמכות דתית רק כי היא סמכות. זה לא אקט של מרד נעורים אלא נאמנות עיקשת לתבונה. המשפט נגדו הוא על כפירה אבל למעשה זו כפירה באמון העיוור לאלים ולמדינה שמצופפת שורות מאחורי המיתולוגיה. הוא מסרב להתחייב למה שהוא לא יודע. זו עמדה שאני אישית מאוד מזדהה איתה כי בסוף גם אני לא טוען שאני יודע.

הדיון עובר גם לסימון וייל שמוסיפה רובד אחר. היא לא רק שואלת האם יש אל אלא איך ראוי לדבר עליו. היא אומרת שלא מוטל עלינו להאמין באלוהים אלא לסרב לשקר בשמו. זו עמדה מוסרית, לא לוגית, שמסרבת להצדיק עוול בשם קדושה. יש בזה עומק שמדבר גם לאתאיסטים. הרי בסוף הוויכוח על אלוהים הוא לא רק על קיום ישות אלא על אופן השימוש בשם שלה.

סקסטוס אמפיריקוס, עוד תחנה יפה בספר, מציע את אחת הגרסאות המלוטשות ביותר של הספקנות. הוא לא אומר אין אלים אלא שאין סיבה טובה לחשוב שיש. הוא מפרק את כל האפשרויות בלוגיקה קרה ומראה שהן לא מסתדרות עם המציאות או עם עצמן. הוא לא מבטל את הדת עם קללה או גיחוך אלא עם משפט מסודר שמושך את הקרקע מתחת ליסודות שלה.

יש בספר הזה גם מימד אישי. לא רק בגלל הטון המוכר והמדבר בגובה העיניים אלא גם בגלל שהסיום שלו הוא בציטוט של לאונרד כהן. כששאלו אותו אם הוא מאמין באלוהים הוא אמר אני לא מאמין באף גרסה של אלוהים שאני בעצמי יכול לחשוב עליה אבל לפעמים יש בי תיאבון עמוק לתפילה ואני מתפלל. זה סיום נפלא בעיניי כי הוא לא משאיר את האתאיזם כמבצר קר של רציונליות. הוא מודה באנושי. בצורך. בפער בין מה שאני חושב לבין מה שאני מרגיש.

ככה פוגל מצליח לכתוב ספר קצר אבל מורכב. הוא לא מציע תשובות אלא שואל שאלות אבל עושה את זה עם ידע, הומור ויושר. הוא לא מנסה לגייס אותך למחנה שלו אלא לדגדג לך את המוח. לגרום לך לבדוק את ההנחות שלך מחדש. גם אם אתה אתאיסט גאה כמוני או דתי אדוק או איפשהו באמצע.

זו קריאה מומלצת לכל מי שמוכן להתמודד עם המחשבה שלו. לא כי הוא ימצא כאן בשורה חדשה אלא כי הוא יזכה בהזדמנות נדירה להסתכל על הדברים מחדש בעיניים צלולות יותר. הספר הזה מכבד את הקורא שלו בזה שהוא לא מחליט בשבילו אלא מאפשר לו לחשוב. וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב שפילוסופיה יכולה לעשות.

נא לא לרסס / אורית זמיר
הוצאת שתים
107 עמודים

הספר הזה עניין אותי מהרבה מאוד סיבות, אבל הסיבה העיקרית שהוא עניין אותי זה כי אני מגדל תיקנים לוחשים.
כשאני אומר לאנשים שאני מגדל תיקנים לוחשים, רק מזכיר את השם "תיקן" מתחילים התלחשויות, עיקומי שפתיים, הבעות גועל ומילים שלא כותבים אותם בסקירה.
הפחד האנושי הזה מהתיקניים למיניהם הוא די מדהים והולך שנים רבות אחורה. גם אם מדובר בתיקנים לוחשים, זן שקט ועדין שלא מזכיר במאום את אותם חרקים מעופפים שמטרידים אותנו בבית שלנו.
אני לא כאן לשכנע את הקוראים שמדובר בחרקים ידידותיים ונעימים, גם אני עצמי מתחלחל מתיקן גרמני שמפתיע אותי באמצע הלילה.
יש בחרדה הזו משהו אנושי ולכן הספר הזה סקרן אותי מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את "נא לא לרסס" הרגשתי שאני מציץ ליומן אישי מאוד חשוף. אורית זמיר לא מנסה לייפות את הפחד שלה, לא להקטין אותו ולא להסביר אותו במונחים פסיכולוגיים מתוחכמים. היא פשוט פותחת אותו לרווחה. מדובר בפחד קונקרטי, יומיומי, כמעט מגוחך לפעמים אבל כזה שמנהל חיים שלמים. פחד מג'וקים.
היא מתארת איך הפחד הזה שולט בה, איך הוא מתפרץ במקומות לא צפויים, איך הוא גורם לה להרגיש תלותית בחסדי אחרים. יש משהו מאוד אנושי בזה. פחד לא תמיד נשמע הגיוני למי שלא חווה אותו.

הספר בנוי כמו רצף של רשימות קצרות, מחשבות, מכתבים והתכתבויות. הוא לא רומן קלאסי ולא מסה אקדמית. הוא כמו תיעוד של תהליך טיפולי. הפסיכולוגית, תיאה, מציעה לאורית להתמודד עם הפחד בהדרגה והמשימות שהיא מקבלת הן לפעמים מגוחכות לפעמים כואבות ולפעמים פשוט מאוד אמיצות. היא צריכה להסתכל על תמונות של ג'וקים לאמץ ג'וקים מפלסטיק ולדבר על הפחד בלי לייפות אותו.
באופן אישי אהבתי את הפירוק הזה למשימות ולרמות פחד. זה הזכיר לי איך כל אחד מאיתנו מחלק לעצמו משימות קטנות כשהוא מתמודד עם משהו גדול מדי לעיכול בבת אחת.

הכתיבה של אורית ישירה מהירה ולפעמים אפילו אובססיבית. היא קופצת מזיכרונות ילדות לאימהות שלה לילדים שלה ליחסים עם ההורים שלה ולמחשבות על ג'וקים בפינה של המטבח. זה ספר שמרגיש מאוד דחוס רגשית למרות שהוא קצר.
מה שאני מעריך בו במיוחד זה הכנות. היא לא מציגה את עצמה כגיבורה שניצחה את הפחד אלא כמי שמנהלת איתו משא ומתן יומיומי.

ההומור שמובטח בגב הספר באמת קיים אבל הוא לא במובן של סטנדאפ. אין כאן בדיחות גדולות או סלפסטיק אלא הערות שנונות מבט עצמי קצת אירוני וחיוך עקום שמנסה להקל על משהו שהוא באמת לא קל. זה לא ספר מצחיק בקול רם אלא כזה שגורם לך להנהן ולהגיד לעצמך טוב זה מצחיק כי זה כל כך נכון.

הספר הזה לא ספר על ג'וקים כמו שהוא ספר על פחד. על זה שפחדים הם לפעמים לא רציונליים לא הגיוניים אבל אמיתיים לגמרי. על זה שהם לא נעלמים גם כשאתה יודע שאין סיבה לפחד. והוא גם על זה שפחד הוא חלק ממי שאנחנו גם כשאנחנו מנסים להעמיד פנים שאנחנו חזקים.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של אינטימיות. כאילו מישהי ישבה מולי וסיפרה לי בכנות על הדבר שהכי מביך אותה. זה לא ספר מושלם יש לו חזרתיות יש קטעים שיכולתי לדלג עליהם אבל הוא כן מצליח להיות משהו אמיתי. ואני אוהב ספרים אמיתיים כאלה שלא מתביישים להיות מה שהם.

לסיכום זה ספר קצר אישי וחד שמצליח לגעת בעצב חשוף מאוד. הוא לא ירפא לכם את הפחד מג'וקים אבל אולי יגרום לכם להבין אותו קצת יותר. וגם אם לא זה פשוט ספר טוב על להיות אנושי.

כסף בעצמות / אלכסנדרה בראקן
הוצאת עם עובד
502 עמודים
תרגום: עפרה אביגד

לאחרונה יוצא לי לקרוא כמה וכמה ספרי פנטזיה לנוער בוגר שנעים בין קהל היעד שלו לבין קוראים בוגרים כמוני שיכולים להנות ממנו מאוד
אלו ספרים שברובם ממש כיף לקרוא אותם ולצלול לתוכם והספר הזה של אלכסנדרה בראקן הוא דוגמה טובה לספר שכל דקה ממנו היא הנאה וכיף
אני חייב לציין שמעולם לא קראתי את אלכסנדרה בראקן בעבר וזה בהחלט עושה לי חשק לחפש ספרים אחרים שלה
הסגנון שלה מוצא חן בעיניי היא כותבת בביטחון מכירה את הז'אנר מבפנים ויודעת בדיוק איך לארוז פנטזיה אפלה בצורה נגישה אבל לא פשטנית

העלילה מתפתחת סביב טמסין קלארק שהיא גיבורה שלא נבנתה בשביל להיות חביבה או אהובה
אין לה כוחות קסם היא לא נבחרת ולא מצילה את העולם
היא רק מנסה להחזיק את עצמה ואת אחיה בחיים בעולם שבו כל תנועה לא נכונה עלולה לעלות ביוקר
זה סיפור שמתחיל ממקום אישי מאוד ומשם נפרש החוצה לעולם רחב יותר של קללות עתיקות טבעות מכושפות ונאמנויות שמתפוררות תחת לחץ

קצב ההתחלה איטי באופן מודע
בראקן לא עוצרת להסביר היא פשוט מניחה את הקורא בלב המערכה ומצפה ממנו להבין לבד
בהתחלה זה מרגיש מרוחק אבל בהדרגה הקשרים מתבהרים והקצב משתנה
כשהדברים מתחילים להתחבר יש תחושת תנועה פנימית שהולכת ומתעצמת
זו לא עלילה שמסתמכת על פיתולים אלא על בנייה הדרגתית של עולם ומתח

מה שהחזיק אותי יותר מהכול זו הדמות הראשית
טמסין נבנית מתוך חוסר
היא לא מקבלת תיקון לאורך הדרך אלא דווקא נחשפת עוד יותר
הפגיעות שלה לא מתרפאת אלא נחשפת ומתפקדת כחלק בלתי נפרד מהאופן שבו היא פועלת
הקשר שלה עם אחיה הוא המנוע של הסיפור אבל גם מה שמסבך אותו
אין פה פתרונות רגשיים קלים אין קתרזיס ואין גאולה

הספר משלב בין פנטזיה אורבנית לאגדות קלאסיות של המלך ארתור
יש בזה משהו צפוי אבל הוא נעשה בצורה מאופקת
העולם מרגיש מגובש לא כי הוא מקורי במיוחד אלא כי יש בו עקביות
החוקים ברורים הדמויות המשניות לא נועדו לקשט והמאבקים הפנימיים לא נפתרים באור קסמים

יש גם קו רומנטי שמתפתח עם הדמות של אמריס
הוא לא דוחק את הסיפור הצידה אבל הרגיש לי כמו רכיב מיותר
אפשר היה לוותר עליו בלי לפגוע בדבר
זה לא מפריע לקריאה אבל גם לא מוסיף לה
החיבור בין הדמויות לא מספיק מעניין או מורכב כדי להצדיק את הקיום שלו

הסיום מדויק לא מבחינת הפתרון אלא מבחינת התחושה
הספר לא נסגר באופן מספק במובן העלילתי אבל כן שומר על האופי והטון שלו עד הסוף
אין ניסיון לייפות אין שבירת דמות אין ויתור על הסיבוך הרגשי
זה מה שנשאר איתי אחרי הקריאה

יופי של ספר, בנוי היטב, מהודק ומהנה שכיף היה לי לצלול אליו ואל העולם שבנתה בראקן
הנאה אחת גדולה.

אנטרופיה / אורי עמר
הוצאת קתרזיס
102 עמודים

כבר מהמבט הראשון על הכריכה של "אנטרופיה" הרגשתי שמשהו כאן מתכוון לטלטל. עיגול חיוור שנראה כמו שמש שרופה או ירח שנשחק מזמן, מוקף בציפורים נודדות שמתפזרות סביבו. לא ברור אם הן בורחות ממנו או מנסות לשוב אליו. התחושה הזאת של תנועה מתפרקת, של מרכז שלא מצליח להחזיק, ממשיכה גם לתוך השירים עצמם.

הקריאה ב"אנטרופיה" לא הייתה לי פשוטה. אלה לא שירים שמתמסרים בקלות או שאפשר לעבור עליהם ברפרוף. יש בהם שכבות, ולעיתים גם התנגדות. אבל מתוך זה צמחה גם חוויה משמעותית. שירה כנה, פצועה, שמגיעה ממקום פנימי מאוד ומצליחה לגעת בלי להיות ישירה מדי.

השירים נעים בין רגעים של אינטימיות לזיכרונות רחוקים, בין יחסים שנשברו לבין גוף שמרגיש יותר מדי. הרגשתי שיש בהם תנועה מתמדת בין געגוע לשיתוק, בין ניסיון להבין את מה שקרה לבין השלמה שהוא כבר קרה. לא כל שיר תפס אותי באותה מידה, אבל לאורך הקריאה התחברתי לקול שעולה מהם. לא קול בטוח בעצמו, אלא דווקא כזה שמנסה להחזיק משהו בתוך מציאות שמתפוררת.

יש כאן שפה עדינה, לפעמים כמעט נשברת, לפעמים דווקא מדויקת מאוד. בלי הצטעצעות, בלי רגשנות מיותרת. משהו שמרגיש כמו מכתב אישי מאוד שלא נכתב לאף אחד, אבל בכל זאת פונה אליך ישירות.

"אנטרופיה" הוא ספר שמבקש מהקורא לשהות בו, לא למהר. לא בטוח שכולם יתחברו אליו מיד, אבל אני שמח שנשארתי בו עד הסוף.

---

"בלא כלום, בגם וגם
שני חלקיקים קטנים שזורים
מקצות עולם"

"כשפשטה בי נאה משתקת,
דימיתי ידך על לחיי ודימיתי
עיניך מחפשות את שלי
עמו אומרות "אני אוהבת אותך של עכשיו. אןת הקטן,
הר. הנמשל בפחד.
אני גםרוצה אותך אחר, ויודעת
שעוד תהיה טוב אלי,
טוב אליך".

מומלץ.