צעדים ראשונים / ג'רמי דה סילבה
הוצאת מטר
294 עמודים
מאנגלית: מיכאל אלעזר

האם אנחנו תוהים לעיתים על ההתפתחות שלנו כבני אנוש ומה הפך אותנו לכאלו, שונים משאר היצורים החיים.
הן מבחינה שאין לנו פרווה או שאנחנו עם מוח מפותח יותר אבל גם מהבחינה העיקרית שההליכה על שתי רגליים והשימוש בידיים שלנו גרם?
אם נתעלם לרגע מהתפיסה הדתית ונלך לתפיסה המדעית, ביולוגית אבולוציונית נוכל להבין לא מעט ובזה הספר מתמקד.
לשם דה סילבה רוצה להוביל אותנו והספר הזה המעניין מאוד לוקח אותנו למסע היסטורי, ביולוגי של מיליוני שנים אחורה ומסביר לנו לא מעט דברים ושאלות ששאלנו או לא העזנו לשאול.

הספר של ג'רמי דה סילבה הוא בדיוק מסוג הספרים שאתה קורא בעיון, מתמלא סקרנות ואז מגלה שגם אחרי שסיימת אותו אתה ממשיך לחשוב עליו. הוא מצליח להחזיר אותנו אחורה בזמן, הרבה לפני המצאת הגלגל או שפת הדיבור, לנקודת מוצא בסיסית ופשוטה לכאורה: הרגע שבו עמדנו על שתיים. וזה לא רק רגע פיזיולוגי, זו מהפכה.
במקום לדבר על ההומו ספיינס במובן הפשטני של מי שהמציא כלים, כתב או ניהל מלחמות, דה סילבה חוזר להתחלה האמיתית ומראה איך ההליכה הזקופה על שתי רגליים הייתה הצעד הראשון, תרתי משמע, לקראת הפיכתנו למה שאנחנו.

מה שמייחד את הספר בעיניי, והוא מה שגרם לי להעדיף אותו בהרבה על פני ספרים כמו אלה של יובל נח הררי, הוא נקודת המבט האנושית והסקרנית של דה סילבה. אין כאן נימה מתנשאת או תחושת עליונות של חוקר שמביט בקורא מלמעלה. להפך, דה סילבה משתף אותנו בשאלות שמעסיקות אותו כמדען, מספר על החפירות שהוא היה שותף להן, משתף אותנו במבוכה כשמסקנה קודמת הופרכה, ובכלל כותב כמו מי שממש רוצה שנבין איתו משהו מהותי ולא רק נשנן עובדות.

הספר נע בין תיאורים של שלדים מאובנים באפריקה לבין ניתוחים של תינוקות בני ימינו שלומדים ללכת, אבל אף פעם לא מאבד את הקו המרכזי: מה ההשלכות של ההליכה הזקופה. מתברר שהרבה מאוד דברים שאנחנו מייחסים להם משמעות תרבותית או מוסרית קשורים בכלל לשינויים פיזיים שהתרחשו בגוף שלנו. הלידה הפכה מורכבת יותר, התינוקות נולדים מוקדם יותר ולכן זקוקים ליותר טיפול, מה שמוביל להתפתחות של קשרים משפחתיים וחברתיים עמוקים יותר. גם השפה, שיווי המשקל, השימוש בכלים והחיים בקבוצות – כל אלה נולדים מתוך אותו צעד ראשון.

יש בספר איזון יפה בין דיוק מדעי לבין נגישות כתיבה. לא צריך תואר באנתרופולוגיה כדי להבין אותו, אבל גם מי שיש לו ידע קודם ימצא כאן חידושים. הוא מצליח להכניס הרבה הומור, רגש וענווה, כאילו הוא אומר לנו שוב ושוב: תראו כמה אנחנו יודעים, ותראו כמה עוד לא.

לסיכום, מדובר בספר סקרן, חכם ונגיש, שמחזיר את הפוקוס למשהו שאנחנו שוכחים מרוב שהוא מובן מאליו – העובדה שאנחנו הולכים על שתיים. ואחרי הספר הזה, אי אפשר ללכת באותה צורה מבלי לחשוב קצת אחרת.

תועות בזמן / מרגרט אטווד
הוצאת מחברות לספרות
238 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

תמיד מרגש לקבל ולקרוא ספר חדש של מרגרט אטווד שמוכיחה שגם בגילה המתקדם היא יודעת להביא ספרות מעניינת ומגוונת ולהפגין את שליטתה גם במילה הכתובה וגם בנושאים המרתקים שהיא בותכת עליהם.
ייתכן שדווקא בשל גילה אטווד ניגשת לנושא הזקנה בקובץ הסיפורים האלו ומביאה נקודת מבט מאוד מעניינת של הסופרת הנהדרת הזו.

"תועות בזמן" הוא קובץ של סיפורים קצרים שמורכב משלושה חלקים, ולמרות שאין לו עלילה אחת מתמשכת, יש בו חוט רגשי שקושר את הכל יחד. החלק הראשון והאחרון מוקדשים לדמויות נל וטיג, בני זוג מזדקנים שמתמודדים עם הזמן שחלף, עם האובדן שמרחף מעל, עם השגרה, עם מה שנשאר אחרי חיים משותפים. בחלק האמצעי יש סיפורים אחרים, יותר חופשיים סגנונית, חלקם בדיוניים לחלוטין, עם נגיעות של מדע בדיוני, היסטוריה אלטרנטיבית, פילוסופיה, ואפילו חייזרים. זה מפתיע, אבל אצל אטווד זה גם מרגיש טבעי, כאילו המעבר בין סיפור אישי לחזון קיומי על המין האנושי הוא בסך הכול עוד פנייה בשביל שמוביל ביער של הזיכרון.

הסיפורים על נל וטיג הם כנראה הלב של הקובץ. לא בגלל שהם הכי מרגשים או הכי טובים מבחינה טכנית, אלא בגלל שהם הכי קרובים, הכי אנושיים, הכי חשופים. יש בהם כאב, אבל גם השלמה. אטווד כותבת כאן כמו מי שמכירה היטב את תחושת הבדידות שמגיעה כשאדם נשאר אחרי מותו של אדם אחר. אבל היא לא מתמסרת לרגשנות. להפך, היא נוגעת בזיכרון ובאהבה בדיוק באותה טבעיות שבה היא מתארת דיאלוג או הליכה ביער. לפעמים זה סיפור קטן על ניסיון ללמוד עזרה ראשונה, ולפעמים זו התבוננות חכמה על מה נותר ממך כשאתה נשאר לבד. תמיד זה כתוב בדיוק, בלי הצטעצעות, עם נגיעה ישירה בלב.

בחלק האמצעי הסיפורים מקבלים תפנית. אטווד בוחנת את העולם מבעד לעדשה רחבה הרבה יותר. יש כאן סיפור על דמות היסטורית שמביטה מהעולם הבא על האנושות, סיפור אחר מתאר חייזר שמבודד אנשים כדי לחשוף בפניהם סיפור אנושי מטלטל, ויש גם סיפור שמרגיש כמו הומאז' ל"סיפורה של שפחה" רק ממרחק אחר של זמן. אלה לא סיפורים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. להפך, יש בהם משחק, ניסיון, רעננות של מישהי שלא מפחדת לנסות משהו חדש גם בגיל שמונים ושלוש. זו לא חוכמה של זקנה, אלא חירות של מי שכבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.

ולמרות המגוון, הספר מרגיש מגובש. לא תמיד הסיפורים מתחברים זה לזה באופן ישיר, אבל יש בהם תחושת זמן משותפת. הזמן כאן הוא לא רק נושא, הוא חומר הגלם של כל סיפור. הזמן שמרחיק, הזמן שמטשטש, הזמן שמגלה מחדש. ובתוך כל זה, הקול של אטווד נשאר ברור, חד, לעיתים ציני, לעיתים עדין, אבל תמיד חכם. זו לא רק כתיבה של סופרת ותיקה, אלא של מישהי שלא איבדה את חדות הראייה שלה, גם אם היא בוחרת להביט בזוויות אחרות, לעיתים שקטות יותר, לעיתים מרוחקות.

"בתועות בזמן" אין רגע אחד גדול. אין סיפור אחד שאפשר לומר עליו שהוא הלב של הכל. זה ספר של קווים עדינים, של מצבים קטנים, של תובנות שנשארות איתך גם אחרי שאתה עובר לסיפור הבא. זה ספר שדורש מהקורא לעצור, להקשיב, לא למהר. לא כל קובץ סיפורים מצליח לייצר אפקט רגשי מצטבר, אבל זה כן. בזה הכוח שלו. בזה גם הקסם.

פותח רגע סוגריים / נמרוד שיין
הוצאת הקיבוץ המאוחד
124 עמודים

את נמרוד אני מכיר כמעט עשור, ברשת החברתית ולאט לאט התחלתי גם להכיר אותו באופן אישי יותר, ומבחינתי נמרוד הוא משורר שנע בין הגבוה לנמוך בשירה וזו בדיוק השירה שמחברת אנשים לסוגה הזו שלפעמים כל כך קשה להבנה ולא תמיד נגישה לאנשים הפשוטים שמחפשים שירה שתיגע בהם, שירה כנה שפותחת להם צוהר לעולם הזה של השירה.

ונמרוד, הוא גילה את הסוד, איך להיות משורר גם איכותי וגם נגיש, איך לדעת לטפל בעברית בדרך הנכונה ולייצר שירה כל כך טובה ועדיין להישאר הבחור הפשוט הזה שכותב שירה שמצליחה להגיע לכל כך הרבה אנשים, לגעת, לתת את התחושה הזו שיש משורר שמספר את הסיפור של כולנו, הסיפור של מהי אהבה.

נמרוד כותב בעצם על החיים שלו עצמו דרך נקודת מבטו ודרך החוויות שלו ועדיין זה הסיפור של כולנו, כל מי שהורה של מישהו, כל מי שהוא בן של מישהו, כל מי שהוא מאהב של מישהי, כל מי שחולק מיטה, כמה לאהבה, כמה למגע.

הכל נמצא כאן, בשירה של נמרוד שהולכת ומשתכללת מספר לספר, כל פעם הוא בונה עוד ועוד שכבה ועומק ביכולת שלו לייצר רגש.

בקריאה של פותח רגע סוגריים לא הרגשתי שאני קורא שירים. הרגשתי שאני יושב עם מישהו שאני סומך עליו, מישהו שיודע מתי לשתוק, מתי להניח יד על הכתף, מתי להעביר חצי חיוך, מתי לפתוח רגע סוגריים ולהגיד משהו קטן שנשאר איתך לכל היום. וזה אולי הכוח הגדול של הספר הזה, הוא לא נדרש לתרועות או למטאפורות מהודרות. הוא עובר לידך, ולפעמים ממש בתוכך, בלי לבקש רשות.

יש משהו בשירה של נמרוד שיותר משהיא מחפשת להרשים, היא מחפשת להישאר. שיר אחרי שיר, אתה מוצא את עצמך עוצר, חושב, ואז חוזר אחורה לקרוא שוב. לא כי לא הבנת, אלא כי אתה מרגיש שבפעם השנייה תרגיש יותר. לפעמים זו שורת סיום חזקה, לפעמים שורה באמצע שנראית הכי תמימה שבעולם ופתאום משאירה אותך חשוף לגמרי.

וכך גם הכריכה. ציור פשוט לכאורה, גבר עומד ליד מים, ובמים משתקפת הדמות שלו באדום. אבל יש שם איזה עיוות קל, טשטוש עדין, כאילו מה שהוא רואה במים לא לגמרי זהה למה שהוא מרגיש. אולי כי כל אחד מאיתנו נושא איתו את ההשתקפות של מה שהוא מנסה להסתיר. זה לא ציור מתוחכם, אבל יש בו שקט שמחזיק משמעות, בדיוק כמו השירים עצמם. לא מתחנפים, לא מתאמצים, אבל נוכחים.

פותח רגע סוגריים הוא ספר שקט עם נוכחות עמוקה. ספר שאתה פותח בו שיר אחד, רק להציץ, ומגלה שנשארת עוד שעה שלמה, פשוט כי לא רצית לעזוב את השקט הזה.

איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות /מרסל דירסוס

הוצאת רדיקל
234 עמודים
מאנגלית: דפנה לוי

כשקראתי את הספר הזה הדבר הראשון שעלה לי לראש עוד לפני שפתחתי וקראתי עמוד ראשון זה שדיקטטורות לא נוצרות בואקום. ואז התחלתי לחשוב על המדינה בה אני חי, ונכון, אנחנו לא דיקטטורה, עדיין. אבל קשה להתעלם מהתהליכים שמתרחשים כאן שמזכירים תהליכים שהתרחשו בדמוקרטיות שבריריות ללא חוקה ובהן ההתפוררות התרחשה לאט לאט ובשלבים. אולי הספר הזה תורגם לעברית בתקופה זו ולא במקרה ועדיין הקריאה בו היא מאוד מלמדת ומשכילה והיה חשוב לי לפתוח את הסקירה דווקא בהתייחסות למה שמתרחש במדינה בה אני חי.

ד"ר מרסל דירסוס הוא חוקר גרמני לפוליטיקה והשוואה בין משטרים, מרצה בכיר באוניברסיטת קיל, יועץ לממשלות ומרבה להופיע בתקשורת הבינלאומית. הוא כותב בצורה ישירה, ברורה, נטולת יומרות אבל מלאה בתובנות, וספרו הנוכחי מצליח לעשות משהו שקשה מאוד לעשות: לקחת נושא טעון כמו רודנות ולפרק אותו לכללים, נתונים, ומסקנות מעשיות בלי להפוך אותו לפמפלט אידיאולוגי.

הספר לא עוסק באידיאולוגיה. הוא לא מתעסק בשאלה אם רודן הוא ימני או שמאלני, אלא באיך רודנים מצליחים לשרוד כל כך הרבה זמן ואיך בסופו של דבר הם נופלים. הוא מבוסס על מחקר משווה, בעיקר על רודנים מהמאה העשרים ואילך, והוא מבקש לבחון דפוסים חוזרים. השלטון הרודני כמעט אף פעם לא מתפרק מעצמו. ברוב המקרים מדובר בקריסה שנגרמת מתוך מאבק ציבורי ממושך, ולפעמים גם מתוך סדקים פנימיים בתוך המשטר עצמו.

אחת הנקודות החשובות שדירסוס מחדד היא שמדינות לא הופכות לדיקטטורה ביום אחד. ברוב המקרים מדובר בהליך הדרגתי: ריכוז סמכויות, החלשת מוסדות פיקוח, דה־לגיטימציה של התקשורת, חוקים שמצמצמים חופש אזרחי, ולעיתים גם רדיפה ישירה של מתנגדים. הדמוקרטיה לא מתה בקול רעם, היא מתפוגגת לאט ובהסכמה שקטה של הציבור, שלא תמיד מזהה בזמן מה באמת קורה.

וכאן נכנס הפן הישראלי שקשה להתעלם ממנו. אמנם לא מדובר עדיין ברודנות אבל הספר הזה מהדהד מאוד את המציאות הישראלית של השנים האחרונות מבלי שהספר בכלל מתייחס אליה: ניסיונות לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, דה־לגיטימציה של מוסדות שלטון, התקפות על עיתונאים, שיח שמפלג את החברה לשניים, וניסיון מתמשך להציג כל ביקורת כהתקפה על המדינה. לא צריך להיות שמאלני או היסטרי כדי לזהות את ההקבלות. הספר עוזר להבין את המנגנון, את הרצף, את הדרך שבה דמוקרטיות נשחקות עד שהן מתרסקות.

הפרקים החזקים ביותר בספר עוסקים באופני ההתמודדות עם רודנים ובשאלה איך מדינות יכולות לשרוד את נפילתן של דיקטטורות. דירסוס מדגיש שהפלת שלטון דכאני באלימות לרוב לא מביאה לדמוקרטיה אלא לרודנות אחרת. לעומת זאת, תנועות אזרחיות לא אלימות מצליחות יותר בטווח הארוך. הן מייצרות סולידריות, משאירות תקווה, ובמקרים רבים גם מביאות לשינוי שלטוני אמיתי. גם זה רלוונטי לישראל, במיוחד לאור המחאה האזרחית הגוברת, שמצליחה בינתיים לא לגלוש לאנרכיה ובו בזמן לייצר שיח ציבורי נוקב.

הספר לא נבואי ולא מתיימר לחזות את העתיד, אבל הוא כן נותן לקורא כלים לחשיבה ביקורתית. הוא מסביר איך לזהות תהליכים אנטי־דמוקרטיים עוד כשהם רק מתחילים, והוא נותן תקווה: לא כל מאבק אבוד, לא כל רודן נצחי, ויש דרך לשנות מציאות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך להבין איך פועלים משטרים כאלה ומה מביא לקריסתם. הספר עושה את זה בבהירות ובקצב טוב, בלי להעמיס מונחים אקדמיים או תאוריות כבדות מדי.

לסיכום, זה ספר שכדאי מאוד לקרוא, לא רק בשביל להבין מה קורה בעולם, אלא גם בשביל לשאול את עצמנו מה קורה פה. לפעמים הדרך לשמור על הדמוקרטיה היא ללמוד איך נראית הדרך לאובדן שלה.

כישוף בין הקוצים / מרגרט רוג'רסון
הוצאת מטר והוצאת אגם
471 עמודים
מאנגלית: כנרת היגינס־דוידי
הספר הזה ממשיך את סקירות ספרות הפנטזיה לנוער שיוצא לי לקרוא לאחרונה וזו בהחלט הנאה.
כישוף בין הקוצים הוא מסוג הספרים שהם על התפר בין ספרות נוער קלאסית לבין ספרות שמבוגרים יכולים להנות ממנה. העלילה היא לנוער ועוסקת בנוער ויש בה כישופים ויש בה ספרים ויש בה עולם עשיר של מתח וכישוף וזו כבר התחלה טובה לקריאה.

אליזבת סקריבנר גדלה כל חייה בתוך ספרייה. לא סתם ספרייה אלא אחת מתוך הספריות הגדולות והמוגנות שבהן שומרים על ספרי קסם חיים, חלקם מסוכנים מאוד. היא מאמינה באמונה שלמה שכל מה שקשור למכשפים הוא מסוכן, שהקסם עצמו הוא דבר משחית, ושייעודה הוא להגן על העולם מפני הסכנה הזו. זהו הסדר הטוב שאליזבת חיה לפיו.

אבל כשספר הכישוף החזק ביותר בספרייה משתחרר וגורם להרס, אליזבת מוצאת את עצמה נאשמת בפשע שהיא לא ביצעה ונאלצת לעזוב את הספרייה לראשונה בחייה. היא מועברת לעיר הבירה ונחשפת לעולם אחר לחלוטין, לעיר צפופה שמקיאה עליה את כל מה שלא הכירה. שם היא פוגשת את נתניאל תורן, מכשף צעיר ומוכשר, ואת סילאס, משרתו השדוני ששותק הרבה ואומר מעט אך נושא את כובד העולם על כתפיו. מה שנראה בתחילה כמו פשרה זמנית בין אויבים הופך לשותפות עמוקה שמובילה את שלושתם אל תוך רשת של מזימות, קנוניה פוליטית ואיום קיומי על העולם כולו.

העולם שרוג'רסון בונה כאן הוא עולם שבו ספרים הם לא רק אמצעי אלא יצור. יש להם אישיות, מצב רוח, תגובות רגשיות, חלקם לוחשים, חלקם צורחים, חלקם משדרים תחושת פחד. זו אחת ההברקות הגדולות של הספר. לא מדובר כאן באובייקטים קסומים אלא ביצורים של ממש, שמגיבים לסובבים אותם ונמצאים בדיאלוג מתמיד עם הסביבה.

הדמות של אליזבת כתובה באהבה אך גם בהקפדה. היא לא גיבורה שמתחילה מושלמת. היא לא תמיד מבינה את העולם סביבה, לפעמים היא פועלת מתוך פחד או עקשנות, אבל התהליך שהיא עוברת הוא הדרגתי ואמין. המפגש שלה עם הקסם, עם העולם האמיתי ועם האפשרות לראות את האחרים לא כאויבים אלא כבני אדם, הוא תהליך שהופך את הסיפור ממותחן פנטזיה לסיפור על התבגרות.

גם הרומנטיקה שנרקמת בין הדמויות נעשית במידה. יש כאן מתח רגשי ברור אך לא חנפני, קשר שנבנה מתוך שותפות מסוכנת ולא מתוך עיוורון. רוג'רסון נמנעת מהמלכודות הקלאסיות של הז'אנר ומצליחה לשלב אהבה בלי להקריב את העלילה לטובתה.
הכתיבה עצמה קולחת. תרגום מצוין של כנרת היגינס־דוידי משמר את התחושה שהספר נכתב מתוך תשומת לב לשפה ולא רק לרעיון. רוג'רסון לא ממהרת, אך גם לא נמרחת. כל פרק מקדם את הסיפור, יש עלילה, יש מתח, יש גילויים ויש גם קטעים שקטים של קרבה.

האם זה ספר מושלם? לא. יש בו רגעים צפויים, חלק מהטוויסטים ניחנים מראש, ודמות המשנה של האנטגוניסט המרכזי נבנית בצורה מעט שטוחה. אבל אלו בגדר תיקונים קלים למי שמחפש ספר פנטזיה סוחף שיש בו יותר מנוסחה.
כישוף בין הקוצים הוא ספר על כוח, על פחד, על בחירה ועל האפשרות לפעול אחרת למרות כל מה שלימדו אותך. זה סיפור על ילדה שהייתה אמורה לשמור על הסדר הקיים וגילתה שהאמת מורכבת הרבה יותר. ולמרות שזו לא יצירת מופת ספרותית, זו כן פנטזיה טובה מאוד שנכתבה בכישרון, מתוך אהבה לספרים ולסיפור.

מתאים לנוער בוגר מגיל 15 ומעלה, ולמבוגרים שעדיין זוכרים איך זה מרגיש לגלות שהעולם אינו רק מה שאמרו לך שהוא.

אימה בהר / שארל־פרדינן ראמי
ספרית רות
158 עמודים
תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון
סדרת עולם הנהדרת של ספרית רות שלוקחת אותנו לספרות משובחת חובקת עולם מהשלג של לונגבריאן ללונדון של "אושר" עד לאלפים השווייצרים מעבר לסיור ספרותי מרתק היא גם מביאה לנו שפות שונות של ספרות סגנונות שונים ומגוונים וזה כיף בעיני להסחף אחר העולמות השונים ואחר סופרים וספרים שלא הכרתי קודם.

"אימה בהר" הנובלה המרתקת הזו של ראמי סופר שלא הכרתי קודם סחפה אותי בתחושות ובהשראה בין ספרות טבע ותיאורי טבע ספרותיים או ספרי מסעות כאלו ואחרים לבין ספרות האימה של תחילת המאה העשרים כאלו שאתה חש את המתח והפחד מכל כיוון אבל זה לא צועק לך "אימה" לפעמים מספיקה הלחישה.

העלילה עצמה פשוטה ומאוד חזקה חבורה של רועי בקר מהכפר מחליטה לחזור אחרי עשרים שנה שלא העזו לעלות עקב אסון ישן ופחד מחלחל, זה חלק ממה שעושה את הספר כל כך טעון זה לא סתם פחד טבעי אלא פחד ישן שמבעבע בזיכרון של הזקנים והצעירים להעלות את העדר ומתעקשים להתעלם ממנו עד שההר מזכיר לכולם למה הם פחדו ממנו מלכתחילה.
זו בדיוק האימה השקטה שמבעבעת לאורך כל הספר האימה שלא מתפרצת בצעקה אלא נטמעת בכל פרט בקרקע הקורסת במבטי הרועים בשתיקות שלהם באוויר הדחוס של ההר שמרחף כמו ישות אדישה ואכזרית ראמי מצליח לכתוב מותחן בלי טריקי עלילה בלי מפלצת שבורחת ממערה אלא מפלצת שהיא האדמה עצמה שמאיימת לשקוע ולבלוע אותך והוא עושה את זה בשפה פיוטית מאוד לפעמים כמעט מקראית עם חזרות וניגונים פנימיים כמו תפילה חרדה.
זה לא רק ספר על איתני טבע אלא על מה שהפחד עושה לאנשים עצמם יש פה אלמנט פסיכולוגי חזק איך הפחד הישן שנדחק נשאר אצל הזקנים כמו טראומה בזמן שהצעירים רוצים להדחיק אותו ואז כשהם עולים לשם זה מתפוצץ להם בפרצוף, הפחד נהיה מחלה מדבקת שעוברת מאחד לשני בלי מילים בלי דרמה גדולה רק מבט שתיקה התפרקות איטית שבסוף שוברת את כולם, זה מה שהופך את הספר הזה לאימה אמיתית בלי אפקטים בלי דם אלא פחד שמכרסם מבפנים.

הכתיבה של ראמי מדויקת גם כשהיא מתארת את הנוף וגם כשהיא נכנסת לראש של החבורה שעלתה למרעה ההר הגבוה ומתעקשת להישאר והספר חופר עמוק לתוך החרדה הקולקטיבית הזו החרדה שמתחילה כלחש עובר מדמות לדמות עד שהיא משתלטת על כולם כמו מחלה אני לא חושב שזה מקרי שיש בזה ניחוח של לאבקראפט לא הסיפורים עם המפלצות הקדומות אלא התחושה הזו שיש משהו נורא ובלתי נתפס שמסתתר מאחורי העולם המוכר.
ההשראה הזו מורגשת ביצירות מאוחרות יותר בכל מקום שבו הטבע הוא לא סתם תפאורה אלא איום קיומי שבו הפחד הוא לא פעולה אלא מצב נפשי קהילתי מדבק קל לראות את זה בספרות האימה הפסיכולוגית בסרטי אסון טובים שמבינים שהאויב האמיתי הוא ההתפרקות הפנימית של האנשים ולא רק המפולת החיצונית ואני חושב שראמי היה שם קודם עם המבט החומל והאכזרי גם יחד על הדמויות שלו.

מה שמיוחד פה בעיני זה השקט של המתח ראמי לא כותב סצנות אקשן הוא לא מרגיש צורך להרים את הקול הוא לוחש והקורא מרגיש את הקרקע זזה מתחת לרגליים זה ספר שקורא לך להיות ערני לאדמה לבני אדם לחולשות שלנו לחשש שמדביק ומרעיל אותנו בלי קול ברור ודווקא בזה הוא מפחיד באמת לא בצעקה אלא באנחה זו חווית קריאה ששווה לעצור בשבילה ולהסתכל על ההר שמולך אחרת להקשיב לו להיזהר ממנו ובעיקר להיזהר מהחברים שלך מהמשפחה שלך ומהשקט שבו הפחד עובר מאחד לשני ומספיק שלמישהו אחד ירעד הקול כדי שההדף יפיל את כולם.
מומלץ מאוד.

מה שנצרב / גל אלגר
הוצאת קינמון
407 עמודים

אני לא אדם שחושש מספרות קשה או ספרות שיש בה טריגרים. התמודדתי בעבר ואני תמיד מתמודד עם טקסטים מאתגרים ומעוררי מחלוקת. נהפוך הוא, אני מעדיף טקסטים כאלו לפעמים כי לטעמי ספרות לא אמורה להיות מלטפת. היא אמורה לספר לנו משהו, לייצר אצלנו רגש, תחושה, כאב, אהבה ואף סלידה.
אפשר לומר שיש בספר הזה כל מה שציינתי.
אני מכיר את גל אלגר כמה שנים טובות ועוקב אחרי הכתיבה שלה ואחרי העשייה הספרותית שלה כעורכת וכמוציאה לאור והספר הזה משדר לי כמה גל היא סופרת רבת שכבות ומימדים שמסוגלת מצד אחד לכתוב את אשתר ומצד שני להוציא ספר שהתוכן שלו כל כך מעורר מחלוקת ועל זה אני מפרגן בגדול.

מה שנצרב הוא רומן כבד, ארוך ולא מתפשר שמתאר חיים של ארבעה אחים ואחיות שגדלו בתוך בית אלים, קר ומנוכר. האלימות בספר היא לא רק פיזית אלא נפשית, סמויה ומעוותת. לא מדובר בעוד תיאור צפוי של הורה מתעלל אלא במערכת שלמה של שקרים, הכחשות והפחדות. גל אלגר מציירת את הבית הזה כמו תא לחץ, מקום שבו הילדים נאלצים לפתח דרכי הישרדות שמכתיבות את כל עתידם.

הגיבורה המרכזית דניאלה היא אמנית, צלמת וציירת שהחיים בתל אביב התרסקו לה מתחת לרגליים. היא מוצאת את עצמה חסרת פרנסה, רעבה ומושפלת אחרי שסירבה לשכב עם הסוכן שלה ואיבדה את החוזה. בחוסר ברירה היא חוזרת לחיפה אל אחיה הגדול גלעד. החזרה הזו הביתה היא כמו בליעת רעל. מצד אחד יש שם ביטחון חיצוני, קורת גג וכסף. מצד שני יש שם את גלעד עצמו, שמורכב, פגוע ולא תמיד מוכן להיות המושיע ללא מחיר.

היחסים בין דניאלה וגלעד הם הלב הפועם של הספר וגם מה שהופך אותו לטקסט קשה מאוד לקריאה. יש כאן תלות הדדית שמתחילה באהבה משפחתית בסיסית ונגררת למחוזות אסורים של שליטה, אלימות מינית וגילוי עריות. אלגר לא עושה הנחות ולא משאירה מקום לספק שזה תוצר ישיר של הבית שבו גדלו. זה לא קשר רומנטי אלא קשר מנוון, פגום ומסוכן לשני הצדדים. מה שמערער ומורכב במיוחד זה שאלגר לא הופכת אף אחד מהם לקריקטורה של קורבן או מפלצת. שניהם בני אדם פצועים שמנסים לשרוד ונדחפים אחד אל השני כי אין להם אף אחד אחר.

אני חושב שאחד הדברים שהספר עושה טוב זה לא לייפות. השפה ישירה, בוטה ומלאה דיאלוגים טבעיים מאוד. יש פה המון קללות, המון מיניות בוטה והמון אלימות שמתוארת בלי פילטרים. לפעמים זה מרגיש כמעט מוגזם אבל בעיני זה עובד כי זה משרת את הסיפור. הבית שבו גדלו האחים לא איפשר להם ללמוד איך לאהוב או איך לכבד את הגבולות של עצמם ושל אחרים.

העובדה שהספר ממוקם בחיפה מוסיפה לו אמינות. הרחובות, השכונות, הים, הדירות הישנות. אתה מרגיש שזה לא סיפור תלוש אלא ישראלי מאוד. זה לא מובן מאליו בספרות מקורית כי הרבה פעמים נוף ישראלי הופך סתמי או גנרי כאן זה לא. חיפה בספר הזה היא גם תפאורה וגם דמות שמעצבת את החיים של הגיבורים.

מצד שני אני חייב גם להעיר שהספר הזה לא חף מבעיות. הוא ארוך מאוד ולעיתים נמרח. יש בו חזרות מסוימות על אותם ויכוחים בין האחים או על אותם זיכרונות טראומטיים. לפעמים הרגשתי שאני מבין את הפצע כבר בעמוד 150 אבל עוד 250 עמודים חופרים בו שוב ושוב. גם מערכת היחסים בין דניאלה לגלעד לפעמים מתוארת בעוצמה כל כך גדולה שהופכת כמעט לפורנוגרפית ברגש שלה. יש בזה עוצמה אבל גם סכנה של ניצול רגשי של הקורא.

אני לא חושב שזה ספר לכולם. ממש לא. צריך להיות מסוגלים לקרוא על גילוי עריות, על אלימות משפחתית ועל מערכת יחסים תלותית שמפרקת את הנפש. אבל אני גם לא חושב שאלגר כותבת את זה כדי לזעזע סתם. בעיני היא מראה בעקביות איך אלימות משפחתית לא מסתיימת בילדות אלא ממשיכה להרוס חיים שלמים גם כשאתה מבוגר וחושב שהשתחררת.

בסוף אני חושב שזה ספר אמיץ. הוא לא מלטף אותך ולא מציע נחמה זולה. הוא מאלץ אותך לראות את מה שרובנו מעדיפים לא לראות. זה לא הופך אותו מושלם או נקי מבעיות אבל זה בהחלט הופך אותו לראוי לקריאה למי שיכול ויודע להתמודד עם תוכן קשה מאוד. מי שמחפש רומן רך, מנחם או מרגיע לא ימצא כאן כלום מזה. מי שמוכן להתעמת עם מציאות לא נעימה יקבל ספר שנשאר איתו הרבה אחרי הסיום.

נשף האמפוזות / אולגה טוקרצ'וק
אחוזת בית
323 עמודים
מפולנית: מרים בורנשטיין

אפשר לומר שזה הספר הראשון של אולגה טוקרצ'וק שיוצא לי לקרוא אם לא מחשיבים את "נפש אבודה" הפילוסופי והמאויר להפליא כספר קריאה אז כן זהו הספר הראשון וחוויית הקריאה הראשונה שלי מאולגה טוקרצ'וק ויצא כך שנפלת לספר הראשון שהיא כתבה לאחר הזכיה שלה בפרס נובל וגם כזה שזרק אותי ולא במקרה לאולי הספר האהוב עלי ביותר "הר הקסמים" של תומס מאן.

מהרגע הראשון הרגשתי את אותו אוויר דק של אתר מרפא הררי באירופה על סף מלחמה את הגיבור החולה שמגיע לנשום אוויר טוב אבל גם להיחשף לשיחות בלתי נגמרות על תרבות ופוליטיקה פילוסופיה וזהות. משהו בזה מאוד תפס אותי כי זה מיד הקפיץ לי את מאן כמו קריצה מכוונת. אבל מה שאני מאוד מעריך בטוקרצ'וק זה שהיא לא נשארת שם ולא מנסה פשוט לשחזר את מאן אלא משתמשת בתבנית הזו רק כנקודת פתיחה כדי לעשות משהו אחר לגמרי.

לאורך הקריאה הרגשתי שהספר עושה לי תרגיל מעניין. הוא מתחיל מאוד רגוע אפילו איטי מחניק במובן מסוים. אתה קורא על מר וויניץ' הפולני שמגיע למוסד מרפא טבעוני מטפלים בו במים מינרליים צמחים מרקים חלביים שיחות מנומסות עם גרמנים מבוגרים שמקבלים אותו בחצי חיוך. יש משהו מאוד אירופי קלאסי בעיצוב הזה אבל גם משהו קצת מעוות מהתחלה. הדמויות שם מדברות בנימוס אבל לא מפסיקות להוציא הצהרות אנטישמיות שוביניסטיות קולוניאליות כאילו זה מובן מאליו.

ולאט לאט משהו שם מתחיל לחרוק. האימה בספר הזה לא נוחתת בבת אחת אלא זוחלת אליך. זה לא ספר עם מפלצות שקופצות מהצללים אלא עם אווירה שמסרבת להרפות. יש קולות מוזרים בלילה אנשים נעלמים שמועות על יצורים על טבעיים שבאים לקחת גברים בלילה. אבל גם בלי המפלצות האלה כבר לא נעים להיות שם. כל השיחות האינטלקטואליות והטיפולים ה"טבעיים" מסתירים מתחתיהם אלימות והדרה. אתה רואה איך הגיבור לא רק חולה בגוף אלא גם חולה בחברה שמקבלת אותו רק כל עוד הוא מציית לכללים שלה.

מה שממש מצא חן בעיני זה איך טוקרצ'וק משתמשת בז'אנר של רומן מוסד מרפא כדי לעשות מהלך אחר. אצל מאן המוסד הוא מין מיקרוקוסמוס של אירופה אבל עם תקווה מסוימת שהשיחה והתרבות יכולות איכשהו להבין את עצמן. אצל טוקרצ'וק אין רחמים. השיחות שם חשופות כחסרות חמלה פטריארכליות מתנשאות. המקום הטבעוני והמרפא לכאורה הוא מנגנון של משטור ושליטה בגוף. גם המחלה היא לא רק פיזית אלא אידיאולוגית.

האמפוזות עצמן הופכות לסמל מאוד חזק. אלה לא סתם מפלצות אלא ישויות נשיות פרה-אנושיות כמעט טבע עצמו שמסרב לשתף פעולה עם החלוקה הגברית השכלתנית של המציאות. הרגשתי שטוקרצ'וק לוקחת את כל הפחדים הגבריים מהמיניות הנשית מהשונה מהאחר ומחזירה אותם כמו ראי מעוות. זו לא אימה קלאסית של מישהו שרוצה להרוג אותך אלא אימה עמוקה יותר של מי שמערער לך את הסדר שאתה רגיל אליו.

הכתיבה שלה חכמה אבל לא יומרנית מדי. יש משהו מאוד מדוד בקצב שלה. היא לא מנסה להרשים אותי בשפה מסובכת אלא להכניס אותי לאט לאט לאווירה המעיקה הזו עד שאני כבר לא יכול לנשום טוב בעצמי. הרבה קטעים שם בנויים כמו שיחות סלון שהופכות לחקירה קרה של רעיונות מאוד לא נעימים בלי לפסול אותם בגלוי. זה בעיני הרבה יותר מצמרר מספרי אימה שצועקים עליך.

כשהגעתי לסוף הרגשתי שטוקרצ'וק לא נתנה לי קתרזיס קל. היא לא מסבירה הכל עד הסוף לא סוגרת את כל הקצוות. במובן הזה היא מאוד מודרנית בעיניי. היא נותנת לי להישאר עם טעם מר של מחשבות לא פתורות. מה זה האחר הזה שנמצא ביער מי זה באמת האויב מה זה אומר להיות חולה בעולם כזה ומה בכלל נשי או גברי כשכל המושגים האלה כל כך טעונים.

בסיכומו של דבר זו הייתה בשבילי חוויית קריאה חזקה ומאוד לא נוחה אבל טובה. אני שמח שזו הייתה הפעם הראשונה שלי עם טוקרצ'וק כי אני מרגיש שהיא סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. היא יודעת שהקורא צריך לעבוד קצת שהיא לא תיתן לו סיפור אימה קונבנציונלי או דרמה היסטורית נקייה. זה ספר שמצליח להיות גם פוליטי גם פואטי גם פילוסופי וגם מטריד בצורה מאוד מדויקת. אני בטוח שזה לא הספר האחרון שלה שאקרא.

פנטזמות / לורד דנסני
הוצאת מקום לשירה
112 עמודים

כשהספר הקטן הזה הגיע לידי חשבתי לעצמי כשהתחלתי בדפדוף הראשון שלי בסיפורים ולפני שנכנסתי לעומקן כמה מיוחד ופורץ דרך היה הלורד הבריטי הזה שהשפיע במידה רבה על סופרי פנטזיה רבים. כה רב גוניים הסיפורים שלו וכה מעניינים שנסחפתי לתוכם וגמעתי את הספר הזה די במהירות.

האסופה הזאת בהוצאת מקום לשירה היא בחירה יפה שמצליחה להציג את דנסני בעברית במנות קצרות ומדויקות. יש כאן מבחר סיפורים קצרים מאוד לפעמים כמעט אלגוריים שמתמקדים בתחושה של חלום, משל או אגדה נשכחת. יש בספר הזה משהו כמעט פולחני במבנה שלו, כאילו כל סיפור הוא קמע קטן או תפילה לעולם אחר.

התרגום של יהונתן דיין שומר על הלשון הארכאית של המקור. זה לא ספר מתורגם במובן שמנסה לפשט או לעדכן את דנסני אלא ניסיון כן ונאמן לתת לקורא העברי את החוויה המקורית. לפעמים זה דורש סבלנות ואולי גם נכונות לקרוא לאט יותר. אבל יש בזה יופי מיוחד.

קח למשל את הסיפור "קרקסון" שמתאר עיר דמיונית נצחית שהיא גם חלום וגם כלא. זו דוגמה מצוינת לכתיבה של דנסני שמשלבת פואטיות עם תחושת זרות מכשפת. או "אחרי הגיהינום" שבו המוות והזמן מקבלים כמעט תכונות של דמויות חיות. אלה סיפורים שהם לא עלילה במובן הקלאסי אלא מצב נפשי, אווירה ומיתוס קטן.

מי שמחפש פנטזיה במובן של דרקונים וחרבות לא בהכרח ימצא את מבוקשו כאן. אבל מי שמוכן לפגוש את המקורות של הז'אנר, את האופן שבו נזרעו הזרעים שהשפיעו על טולקין, לאבקראפט ודורות של כותבים אחריהם ימצא בספרון הזה שער קטן אבל משמעותי לעולם עשיר מאוד.

למרות הגודל הצנוע שלו, זה ספר שמזמין אותך לחזור אליו. לא כדי לגלות מה קורה בסוף אלא כדי להתמסר לעברית יפה ומוזרה קצת, לעולם שבו מילים בוראות מציאות אחרת. כדאי להכיר אותו לא בגלל שהוא נוח לקריאה אלא דווקא כי הוא שומר על המוזרות והיופי של הפנטזיה כמו שנולדה פעם.

כוכב כפול / מיקה שיינוק־קרטן
הוצאת שתים
268 עמודים

תמיד כשאני קורא ספר שמדבר על אובדן ומוות ובעיקר כזה שקשור למחלת הסרטן אני נזכר באובדן האישי שלי וההתייתמות שלי מאמי בגיל צעיר שלה ובגילי מאוד צעיר שלי.
קשה לי להתנתק מזה וזה חלק ממני וזה הופך את הקריאה לאינטימית יותר כנה יותר אני יותר מחובר לטקסט גם אם זה לא שלי הוא חלק ממני בדיוק כמו האובדן האישי שלי.
ואולי בדיוק כמו המחברת שכותבת מתוך האובדן שלה בסופו של דבר כאב מביא אותנו לכתוב וליצור ולבטא את התחושות שלנו וזה מאוד מורגש בספר הנוגע הזה.

העלילה לא מורכבת או מפותלת. אסף וזהרה הם זוג צעיר עם ילדה קטנה. הם בתחילת החיים ביחד כשהעתיד עוד נראה מבטיח ואז הסרטן הישן חוזר. מהרגע הזה מתחיל מירוץ מתיש שממנו קשה לצאת. הוא נאבק היא מסרבת להאמין שהיא תאבד אותו. הם מנסים להחזיק שגרה כשהילדה ברקע והריון נוסף מציף את החרדה ואת הרצון לתקווה בכל מחיר.

הספר מסופר בשלושה קולות: אסף שמתעייף מהמחלה ומודה בחולשה שלו זהרה שמסרבת להיכנע לאמת ושרון חבר הילדות של אסף סטודנט לרפואה שיודע טוב מדי לאן זה הולך. זה לא ספר על מאבק הירואי במחלה אלא על התפרקות יומיומית על רצף של רגעים קטנים שמרכיבים את האימה והאהבה וההכחשה והעייפות.

הכתיבה כאן פשוטה ומדויקת לא מחפשת דרמה גדולה אלא מראה את האמת כמו שהיא. היא לא מייפה את הכאב ולא הופכת אותו לשיעור או מוסר השכל. היא נותנת לו להיות נוכח ובלתי נעים גם ברגעים שבהם הדמויות אומרות זו לזה דברים קשים או נשמעות קטנות ומובסות.

אני לא אגיד שזה ספר שצריך לקרוא בכל מצב. זה לא קל לקריאה ולא מתאים לכל אחד. הוא לא מנחם או סולח. הוא מציע להציץ לתוך כאב לא מרוכך ולפעמים זו קריאה שיכולה לפתוח פצע. אבל יש בו גם אנושיות עמוקה ואומץ להישיר מבט למקומות שקשה להישיר אליהם מבט.

למי שמוכן לזה זו חוויה חזקה ולא פשוטה בכלל.