דבר, זיכרון / ולדימיר נבוקוב
ספרית פועלים
340 עמודים
מרוסית: לאה דובב

מה אפשר לכתוב ולחדש על ספר שנכתב עליו כל כך הרבה. זה תמיד משהו שאני שואל את עצמי כשאני ניגש לקרוא קלאסיקה ספרותית בידיעה שאני גם צריך לכתוב עליה לאחר מכן.
וקריאה באוטוביוגרפיה של נבוקוב זו לא קריאה רגילה, זו קריאה בנבוקוב, שהוא לא רק סופר גדול אלא איש שיודע להכניס אותך למילים שלו באופן עמוק ביותר ולייצר אצלך חוויית קריאה שונה מאוד.
מדובר לטעמי באחת מהאוטוביוגרפיות האיכותיות והמורכבות שקראתי והעיסוק בה כמו בשם הספר, העיסוק בזכרון והגעגוע למה שהיה ואיננו עוד.

הקריאה ב"דבר, זיכרון" היא לא מסע במורד שביל חייו של סופר אלא התבוננות בפרפר מתעתע שמרחף בין זיכרונות, דימויים, מילים, ובין מה שאי אפשר לתפוס עד הסוף. זה ספר של אדם שמביט אחורה בעיניים של משורר, של גולה, של צייד פרפרים ושל בלש של הזמן. נבוקוב לא מספר לנו מה קרה לו אלא מה נחרת בתודעתו, ואיך הזיכרון ממציא את חייו מחדש בכל פעם שהוא חוזר אליהם.

כמו בפרוזה הבדיונית שלו, גם כאן אין שום רצף קונבנציונלי. הפרקים נעים במעין תנועה לוליינית, קופצים מנוף ילדות אל שורת שירה, מאח לסוס, ממבט אם לתחושת קיץ, והכול עטוף באותה שפה נבוקובית מבריקה, צפופה, עשירה בפרטים, מתוחכמת אך לא מנוכרת. יש קטעים שקוראים אותם לאט, מתוך מאמץ כן להבין את הרבדים, ויש קטעים שקוראים אותם פעמיים כי מרוב יופי קשה להמשיך הלאה.

הגעגוע שעובר לכל אורך הספר איננו רק למשפחה ולבית שאבדו, אלא לרוסיה שהייתה ואיננה. לא רוסיה גיאוגרפית אלא רוסיה פנימית, תרבותית, קיומית. רוסיה של עידון, של שירה, של חינוך קפדני ויופי מדויק. ויחד עם הגעגוע יש גם איזו השלמה, אולי אפילו אירוניה עדינה, עם העובדה שהכול אבוד ואי אפשר באמת להחזיר אותו. רק לספר אותו טוב יותר.

התרגום של לאה דובב מצליח, במידה מרשימה, לשמר את המורכבות הזו. גם אם פה ושם קשה לעקוב אחרי התחביר המסובך או הדימויים המפותלים, יש תחושת נאמנות עמוקה למוזיקה של המקור. ולמי שקורא את נבוקוב לא בשביל עלילה אלא בשביל להיסחף לשפה, בשביל להרגיש איך זיכרון הופך לאמנות, זה תרגום שמעניק בדיוק את החוויה הנכונה.

"דבר, זיכרון" הוא לא ספר לכל אחד. אבל מי שייכנס לתוכו וייתן לו זמן ונשימה, יקבל תמונה שלא ניתן למצוא באף אלבום. לא תיעוד של חיים אלא פואמה של תודעה. ספר של זיכרון במובן הכי מדויק של המילה: דבר שהיה ונשאר רק במילים.

אף מילה / לי רווה
הוצאת שתים
215 עמודים

זה ספר המתח הראשון שאני קורא מהוצאת שתים, בכריכות השחורות השונות בעיצוב שלהן מהכריכות הלבנות שמאפיינות את ההוצאה הזו ומראה ז'אנר אחר וסגנון כתיבה אחר.
והספר הזה של לי רווה, הוא ספר מתח שהרעיון שלו בעל פוטנציאל רב וכבר כשקראתי את הכריכה האחורית חשבתי לעצמי שיש כאן רעיון מבריק שיכול להתפתח לספר מבריק.

העלילה נפתחת כשחוקרת משטרה בשם דריה שמי, שמושעית זמנית מתפקידה, מתחילה לחשוד שמקרי התאבדות של נשים שונות בעיר לא כל כך מקריים. יש דמיון צורם בפרטים, ויש תחושת בטן שמישהו מושך בחוטים. כדי לנסות להבין אם יש פה תבנית אמיתית, היא פונה לעיתונאי ותחקירן לשעבר, מיכאל עמית, שבעקבות טראומה הפסיק לדבר לחלוטין. הוא מתקשר רק בפתקים ובטאבלט. בין שניהם נרקם קשר שקט שמבוסס על צורך משותף להגיע לאמת. מיכאל לא ממהר לשתף פעולה, אבל ככל שהחקירה מתקדמת, גם הסיפור האישי שלו נחשף, וגם המתח סביב המקרים הולך ומתהדק.

התחלה מסקרנת, שילוב נכון של דמויות עם מטען רגשי כבד ועלילה שיכולה להתרומם לא רק כסיפור בלשי אלא גם כמסע פנימי. עיתונאי שותק, חוקרת מושעית, תיקים שמתחילים להתגלות כמשהו אחר ממה שנראה במבט ראשון. אלה יסודות שיכולים לייצר חוויית קריאה עמוקה יותר מרוב ספרי המתח, שמסתפקים רק בפיתולים עלילתיים.

הקריאה עצמה זורמת. הספר לא ארוך, לא מכביד, ומצליח להחזיק עניין בלי רגעים מתים. במובנים רבים הוא גם כתוב נכון: הקצב מדויק, הפתיחות הדרגתית, והחיבור בין הדמויות נבנה לאט מבלי לדחוף בכוח סצנות שלא שייכות. מורגש שהושקעה מחשבה במינון של הדרמה ובחלוקה של המידע.

אבל למרות כל אלה, התחושה הכללית שנשארת אחרי הקריאה היא שהספר הזה היה יכול להיות יותר. יש בו רעיון חזק, יש בו בחירות אמיצות, אבל חסר בו חיכוך רגשי עמוק באמת. הדמויות מתפקדות טוב בתוך המסגרת של העלילה, אבל לא מצליחות לפרוץ ממנה החוצה ולהשאיר סימן. הן כתובות טוב, אבל לא תמיד חיות.

הפתרון לעלילה מגיע מהר מדי. בנקודה שבה מצופה מהסיפור להגיע לשיא, הוא דווקא ממהר להיסגר. לא נבנית מספיק קרקע מתחת לרגעים הדרמטיים. זה לא בהכרח פגם קטלני, אבל זה כן משאיר תחושת החמצה. משהו שהיה יכול להיטען במשקל נוסף, ובחר להישאר פשוט.

העובדה שהגיבור שותק כמעט לכל אורך הסיפור היא בחירה ספרותית מעניינת. לא רואים את זה הרבה. זה מצריך פתרונות יצירתיים של תקשורת, וזה יוצר ריחוק רגשי מובנה בין הדמויות. יש בזה אמירה, אבל גם סיכון. לאורך הזמן זה קצת שוחק את האפקט הראשוני, ולטעמי היה נכון להעמיק את זה יותר או להפתיע בדרך ההתמודדות.

ועדיין, בתוך גבולותיו, זה ספר שנעים לקרוא. הוא בנוי היטב, לא מתפזר, לא מעייף. הוא כן מצליח לייצר אווירה. הוא כן מצליח להעביר את התחושות של הדמויות, גם אם לא עד לקצה. הוא מתאים למי שמחפש ספר מתח שיש בו משהו נוסף, גם אם לא עד הסוף.

זה לא ספר רע. זה ספר טוב עם קצוות לא מהודקים, עם רעיון גדול שלא כולו ממומש. ולמרות זאת, אפשר בהחלט לקרוא אותו וליהנות. רק לא לצפות שהוא ילך איתך הרבה מעבר לעמוד האחרון.

שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב
הוצאת עם עובד
255 עמודים

הספר הלא פשוט הזה הוא ספר התבגרות מרגש ומטלטל שסוחף את הקוראים למסע בנשמתן של שתי נערות שלכל אחת מהן סיפור מורכב של אובדן וכאב והחיבור ביניהן הוא זה שמייצר ספר כה חזק ונוגע שכמעט מפתיע שמדובר ברומן הביכורים של קמה ורדי טהרלב.
כבר בכריכה יש משהו מסקרן במבט של הדמות בה, ומכאן מתוך הכריכה המסקרנת המשכתי ונסחפתי.

תמר והולי הן שתי נערות שכל אחת מהן בורחת ממשהו שאין לו שם ברור. תמר בורחת מהשקט שאחרי האובדן, הולי מהשאלות שאין להן תשובה. הן נפגשות במקרה באוטובוס, אבל מהר מאוד מבינים שזה לא מקרה אלא התנגשות גורלית בין שתי נשמות צעירות שמבקשות שיראו אותן. הולי – נערה אנגלייה עם כריזמה בלתי יציבה, כמעט סוערת, שמדברת במהירות וחיה בקצבים משתנים. תמר – ישראלית מופנמת, סגורה, כואבת, שעד הרגע ההוא רק שתקה. הדינמיקה ביניהן בלתי צפויה ועם כל עמוד מתהדקת ונפרמת בו זמנית.

הספר נפתח באווירה ישראלית מאוד של צפון הארץ, מרחבים פתוחים של מטעים ובניאס, אבל די מהר המסע הזה עובר לאנגליה הכפרית, ושם דווקא מתבהרת התמונה. החוץ מתחלף, אבל הפנים נשארות רועשות. טהרלב בוראת את הדמויות שלה לא דרך תיאורים חיצוניים אלא דרך תגובות, מילים, טעויות קטנות. הולי לעיתים מאיימת בתזזיתיות שלה, ותמר מצידה נראית כמעט פאסיבית, אבל מה שמתפתח ביניהן הוא לא תלות אלא מרחב התגבשות של זהות.

יש רגעים שבהם הקריאה שוחקת. כמו תמר, גם הקורא לפעמים מרגיש מותש מהשינוי הבלתי פוסק, מהאינטנסיביות הרגשית של הולי, מההיעדר של מבנה עלילתי ברור. אבל בדיוק אז מופיעה שורה שתופסת אותך, שקטה אבל כנה, שמצדיקה את כל הדרך. הרגע שבו הולי נותנת לתמר מחברת לכתוב בה, והמשפט ההוא – “זו עוד התחלה של סיפור קטנטן ללא המשך?” – זה הרגע שבו הקוראת הופכת ליוצרת, שבו הסיפור משנה כיוון.

יש כאן כתיבה בשלה מאוד, עם אוזן פנימית מצוינת לדיאלוגים, לאינטונציות, לתנודות הדקות של הנפש. לפעמים נדמה שטהרלב יודעת לעצור בדיוק לפני שהטון נהיה מתייפייף או חינני מדי. אין פה התחנפות לקורא, אין הנחות. גם לא פתרונות. הסיום אינו קל, אינו מובהק, אבל הוא כן מדויק ונוגע.

זה ספר על קשר, על בדידות, על מסע, אבל בעיקר על אותו רגע שבו מישהו אחר רואה אותך ואתה מתחיל לראות את עצמך. בתוך כל הרעש והכאוס הרגשי של גיל ההתבגרות, שמרי נפשך מציע רוך אחר – כזה שלא מפחד מהכאב ולא מציע לו תרופה אלא פשוט מקשיב לו עד הסוף.
סקירה שאני שמח לכתוב כי מדובר ביצירה ראשונה שמצליחה להישמע אמיתית, לא מתאמצת, עם לב פתוח וסגנון שאפשר לזהות בו סופרת שתמשיך הלאה.

שנת הארבה / טרי הייז
ספרי עליית הגג
678 עמודים
מאנגלית: יואב כ"ץ

לא יצא לי לקרוא את "לבד בתיאטרון המוות"
אמרו לי שפספסתי, שמדובר בספר מתח יוצא מהכלל.
אני הכרתי את טרי הייז כתסריטאי של סרטי מקס הלוחם בדרכים משנות השמונים ולמעשה זהו ספר המתח הראשון שלו שיצא לי לקרוא והציפיות היו גדולות גם בגלל התשבוחות על לבד בתיאטרון המוות.
ואם אוכל לומר את דעתי בכמה מילים לפני שאצלול לסקירה אז אומר שהייז יודע לכתוב ולייצר מתח מאוד אפקטיבי.

הגיבור שלנו, קיין, הוא סוכן CIA שמומחה לחדירה למקומות שלא אמורים לחדור אליהם. הוא נשלח למשימה מסוכנת באזור הלא־מוגדר והמאוד־עויין שבין אפגניסטן, פקיסטן ואיראן, בניסיון לחלץ מקור מידע מרכזי שאמור למנוע מתקפת טרור רחבת היקף. אבל מה שנראה כמו משימה מסובכת אך מוגבלת, מתפרק מהר מאוד לשרשרת התרחשויות שמגלות איום גלובלי בקנה מידה שקשה לדמיין.

הייז לוקח את הקורא דרך תעלומת ריגול שמתרחבת בהדרגה למשהו הרבה יותר גדול. בשלב מסוים, הקו העלילתי משנה כיוון כמעט לגמרי והופך למה שנראה כמו מותחן אפוקליפטי עם נגיעות של מדע בדיוני, כולל טכנולוגיה חתרנית ומוח חישובי שמשפיע על גורל האנושות.

הקריאה מהנה מאוד. יש קטעים מרהיבים של אקשן, סצנות שנבנות ברמת דיוק כמעט קולנועית, וגם דיאלוגים שנשמעים אמיתיים ומורכבים. הדמות של קיין כתובה היטב ויש לה גם שכבות רגשיות, אבל לא פחות מעניינת היא הדמות היריבה – רוצח אינטיליגנטי וחסר רחמים שהייז מצליח להפוך למאיים באמת.

ועם כל זה, צריך לומר את האמת. הספר הזה ארוך מדי. ברצינות.
לא מדובר ברומן פסיכולוגי אלא בספר מתח. והוא מרגיש לפעמים כאילו הייז פשוט לא ידע לעצור.
יש נקודת סיום טבעית כבר באמצע, אבל הסיפור ממשיך ומתרחב לעוד עלילות, חלקן נהדרות, חלקן מיותרות. התחושה היא שהוא כל כך נהנה מהעולם שהוא יצר, שהוא פשוט לא הסכים להיפרד.

אז כן, מדובר ביצירה מרשימה. כתיבה מעולה, קצב סוחף, תפניות מפתיעות ודמויות חזקות.
אבל גם בעומס, בגודש, בעייפות לקראת הסוף.
ועדיין, אם יש לכם סבלנות לספר מתח שרוצה להיות גם יותר מזה, שנת הארבה שווה את הזמן.
אני נהניתי. ברוב הזמן אפילו מאוד.

מלווה נשמות לחתולים אובדניים / רון גבע
הוצאת קתרזיס
50 עמודים

אני לא תמיד יודע איזה ספר שירה לבחור לקרוא מתוך מה שמחכה לי.
לפעמים זה משורר שאני מכיר, לפעמים כריכה מעניינת ולפעמים השם של הספר מגרה את המחשבות שלי.
במקרה הזה השילוב של האיור בכריכה יחד עם השם המעניין והלא שגרתי גרם לי לתהות ולחקור את השירה שבתוכו.

הכריכה מציגה בובת סמרטוטים הפוכה על הראש, מתבוננת מהקרקע אל החלל הריק שמעליה. מצד ימין חוט תלוי ועליו שק בד בצורת לב. קו הרישום פשוט, כמעט ילדותי, אבל משהו בו מייצר תחושת ניתוק כואבת. מי שמדפדף כבר מהכריכה אל תוך הדפים, יגלה שלא מדובר בתחושת ניכור בלבד אלא באוסף שירים של התמודדות נפשית, זיכרון גופני, אבל, תיקון, וגם הצצה זהירה החוצה מתוך חדר פנימי מאוד.

השירים עצמם נעים כמו תהליך רגשי שלא ממהר לסגור קצוות. אין כאן שירה מתוחכמת או מנייריסטית. יש כאן ניסיון להישאר עם הכאב, לכתוב אותו מבפנים. רון גבע מצליחה לרשום את מה שקורה לא כשהיא מספרת סיפור, אלא כשהיא לוכדת רגעים מתוך תהליך פנימי ארוך, לפעמים מייסר, לפעמים מציל חיים. לא פעם יש תחושת מבוכה קלה למול הישירות הרגשית. אבל ככל שמתקדמים בתוך הספר, נבנית אמינות. נבנה אמון. יש כאן שיאים של חשיפה שיש בהם אומץ נדיר.

אני לא מבקר שירה ולא מתיימר להיות. אני קורא חוויה. ומהחוויה שלי, מדובר בספר שירה שדורש כניסה שקטה והסכמה להישאר עם הלא פתור. לא כולם ירצו או יוכלו. אבל מי שייכנס, יפגוש יומן רגשי שקשה להתכחש לעוצמה שלו. כתיבה שמבקשת לא רק לעבד כאב אלא לאחוז רגעים של אמת. אולי גם להחזיק יד.

דמוקרטיה בנסיגה / נעם גדרון ויניב רוזנאי
הוצאת דביר
128 עמודים

כמו ספרים אחרים בסדרה המצוינת הזו של אתגרי הדמוקרטיה גם הספר המצוין הזה של יניב רוזנאי ונעם גדרון מציג לנו איך המדינות הדמוקרטיות משתנות אל מול פנינו באופן עקבי.
ואני שעוקב וקורא כל ספר כמעט בסדרה הזו מקבל שיעור חשוב מאוד כאזרח במדינת ישראל שכן אי אפשר לנתק את הספר ממה שקורה כאן והסדרה הזו נכתבת כאן על ידי חוקרים ומשפטנים ישראלים שבאים להציב לנו תמרורי אזהרה ולומר לנו לשים לב למציאות המשתנה אל מול פנינו.

זהו ספר תמציתי אך סדור היטב שנע בין תיאוריה להשוואה עולמית לבין התמקדות במצב בישראל. הוא נפתח בהגדרה של נסיגת הדמוקרטיה וממחיש דרך דוגמאות ברורות כיצד שינויים חוקתיים ופוליטיים שמתרחשים במסגרת החוק עלולים לשחוק את יסודות הדמוקרטיה.
המחברים מראים איך בפועל דווקא באמצעות מוסדות דמוקרטיים מצליחים משטרים פופוליסטיים להחליש את הדמוקרטיה עצמה. הם מביאים את הדוגמאות הידועות של הונגריה, פולין, טורקיה ועוד, ומסבירים כיצד תהליכים של ריכוז כוח, פגיעה בבתי המשפט, החלשת התקשורת והסתה נגד קבוצות מיעוט מובילים כולם למדרון חלקלק שמתחיל להיראות דומה מדינה אחרי מדינה.

אחד הפרקים החזקים בספר עוסק בקיטוב הרגשי. לא עוד קיטוב אידיאולוגי או פוליטי בלבד אלא חוויה רגשית של סלידה מהצד השני. קיטוב שמפורר את היכולת שלנו לחיות יחד גם אם אנחנו לא מסכימים. קיטוב שמפרק אמון ומאפשר למנהיגים פופוליסטיים להציג את עצמם כ"בלעדיים" מול אויבים פנימיים.
הקשר בין קיטוב רגשי לירידה במדדים של דמוקרטיה מוצג כאן בעובדות, לא בסיסמאות.

הספר אמנם נכתב על רקע גלובלי אך ברור שהוא מתייחס גם ישירות למצב בישראל. גדרון ורוזנאי אינם מסתפקים בניתוח אלא גם מציעים כיווני פעולה כמו חיזוק הכנסת, הסדרת היחסים בין הרשויות באמצעות חוק יסוד, והשלמת מגילת הזכויות. הם לא מתעלמים מהצורך ברפורמות אלא מבקשים להציע רפורמות שמחזקות את הדמוקרטיה במקום לפרק אותה.

זהו ספר חשוב שצריך להיקרא לא רק על ידי משפטנים או אנשי אקדמיה אלא גם ובעיקר על ידי אזרחים. לא כדי להבהיל אלא כדי להבין. לא כדי להכתיב עמדות אלא כדי לעורר ערנות. בעידן שבו מושגים כמו ריבונות, משפט, חירות ואמון הפכו לשדות קרב פוליטיים יש ערך עצום לספר כזה שמחזיר את המושגים האלו למשמעותם המקורית ומציע לחשוב מחדש מהי דמוקרטיה ואיך מגנים עליה.

טביעות רגל / צפי טימור
הוצאת רימונים
208 עמודים

אמא שלי נפטרה מוקדם מאוד, גם עבורה וגם עבורי.
כל מה שנותר לי ממנה זה זכרונות.
זכרונות הם תוצאה של הרבה דברים, מחשבות ותמונות שנמצאות במוח, שמות, קולות, משפחה שהכירה וגם מקום פיזי, בית, שכונה ועוד.
אני זוכר שכשחזרתי לבית ילדותי ואף גרתי שם בבגרותי כמה שנים עד שנמכר צצו לי זכרונות חדשים.
המסדרונות, החדרים, התריסים, פתאום ראיתי בדמיוני פלאשבקים של מראות חדשים שחזרו אלי עקב המקומות בבית.

הספר של צפי טימור מתרחש בדיוק באזור הנפשי הזה. ספר על בית שהאם הלכה ממנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית.
על ילדות שחוזרת ונכנסת פנימה, לא רק לדירה אלא לזכרון, למי שהייתה, למי שהייתה אמא שלה, למי שהיו ביחד.
והדרך שלה לספר את זה לא ישירה, לא בנויה על “אז קרה כך” אלא על דיאלוג. בינה לבין דמות שהיא עצמה, רק ילדה. “הקטנה”.
המפגש הזה מאפשר כתיבה רגשית לא דביקה. יש בזה חיץ. יש בזה תחכום. יש בזה גם אמת.

לאורך כל הספר מורגשת אהבה גדולה של הכותבת אל הבית ואל המשפחה שהייתה בו.
אין כאן משפחה בעייתית, אין טראומה מודחקת או ניסיונות לייצר דרמה מיותרת. יש געגוע. יש קינה פשוטה אך מדויקת על איך הזמן מוחק הכל, גם את הקירות, גם את הריחות, גם את המילים שנאמרו פעם.
והמילים שכתובות כאן הן ניסיון לעצור את זה רגע לפני שזה אובד לגמרי.

הכתיבה של טימור אינה מתייפייפת אך כן נוגעת. יש בה תיאורים חושיים מדויקים, כמו הפמוטים של האם, כמו צעיף עם ריח בושם ישן, כמו אלבום הבולים של האב. כל חפץ מחזיק בתוכו נפש, כמו שהילדה הקטנה מחזיקה בתוכה את האישה שתהיה.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת או טוויסטים. הוא מתאים למי שמבין שזכרון הוא פעולה גופנית. למי שאיבד מישהו ורוצה רגע לשבת איתו שוב על ספה ישנה בחדר ישן ולדבר.
הוא מתאים גם למי שההורים שלו עוד כאן. אולי בעיקר.

הבית של הלב / איילת הלפרין קייטס
הוצאה עצמית
247 עמודים

לפעמים אין צורך ביותר מספר קליל ונעים שזורם לך ומעביר לך כמה שעות של הנאה וזה בדיוק מה שהספר הזה מייצר לנו.
איילת הלפרין קייטס בספר ביכורים שנעים לקרוא אותו מביאה לנו רוד טריפ של חברות טובות ובראשם גיבורת הספר איתיאלה שבתוך חייה, ההורות, הזוגיות, החיים עצמם מנסה להגשים כמה חלומות ולסגור כמה מעגלים.

העלילה נפתחת בהחלטה ספונטנית יחסית של איתיאלה לטוס עם שתי חברות ילדות להופעה של הבקסטריט בויז בניו יורק. זה לא סתם טיול נוסטלגי אלא רגע של פריצה מתוך שגרה שוחקת ואימהות אינסופית, ניסיון לעצור לרגע ולשאול את עצמה לאן נעלמה לאורך הדרך. ככל שהן מתקדמות במסע, נחשפים רובדי עבר שקשורים לאהבה ישנה, לנישואים שהיא לא בטוחה עד כמה הם שלה באמת, ולזהות דתית שתמיד הייתה יותר חברתית או משפחתית מאשר אמונית. הדינמיקה בין שלוש הנשים מייצרת רגעים יפים של חברות נשית, עם הבדלים ברורים באישיות ובחיים שכל אחת מהן חיה, והמסע הזה מאפשר לא רק לאיתיאלה אלא גם להן לבחון את עצמן מחדש.

הכתיבה פשוטה במובן החיובי של המילה. יש בה ישירות, הומור, לפעמים מלודרמטיות קלה, אבל בעיקר כנות. זה לא ספר שמנסה להרשים בתחכום אלא כזה שמציע סיפור שאפשר להאמין בו. יש בו רגעים מזוהים במיוחד, בעיקר בתחושת העייפות הכרונית של אמהות שמרגישות שהן תמיד בצד המוותר. ניכר שהספר כתוב מתוך ניסיון חיים, אולי אישי, אולי מתבונן, אבל עם רצון כן להגיע לקוראים בגובה העיניים.

וכן, מרגישים שזה ספר ראשון. הדיאלוגים לפעמים מעט גולמיים, המעברים בין עבר להווה לא תמיד אחידים, והקצב של השינוי הפנימי של הדמות לעיתים חד מדי. היו גם רגעים שבהם הדמות הראשית עוררה בי תהייה או חוסר הזדהות, בעיקר בדרך שבה היא מדלגת מהתמסרות מוחלטת לריצוי הזולת למין הפקרות רגשית שמוצגת כעצמאות. עם זאת, משהו בבחירה הזו לדבר דווקא מהמקום הזה, הלא מהוקצע, הלא שלם הופך את הספר לנגיש יותר. פחות ספרותי ויותר אנושי.

זהו ספר שיש לו לב. לא מהודק, לא מושלם, אבל כזה שיש בו רצון אמיתי לספר סיפור על התעוררות, על בדיקה מחדש של חיים שנבנו בלי הרבה אוויר לנשימה. לא כל ספר צריך לנסות להיות גדול. לפעמים ספר קטן עושה בדיוק את מה שהוא בא לעשות, להזכיר לנו רגעים קטנים של אמת.

העולם הבא, אנתולוגיית מדע בדיוני
הוצאת תשע נשמות
150 עמודים
מאנגלית: יותם בנשלום, יורם נסלבסקי

הדבר הראשון ששמתי לב בחלק מהסיפורים באסופה הזו הוא שאני מכיר את הסיפורים האלו, חלקם אני זוכר מסרטים ממש מפורסמים וחלקם אני זוכר שהרעיונות שלהם היוו בסיס לסרטים מפורסמים, אבל לא רק בגלל זה הסיפורים באסופה הזו הפכו לקלאסיקות.
מה שמיוחד בקובץ הסיפורים המאוגדים בספר הזה הוא שהקו המתווה אותם עוסק באנושיות ובקריאת המציאות ואולי באזהרה מפני העתיד לבוא.
בכולם יש איזה מסר דידקטי לא מאולץ אלא בונה, מסר של לאן פניה של האנושות, מה מטרתו של החזון הטכנולוגי ולאן אנחנו עוד יכולים להתפתח.
הקריאה באוסף הזה יכולה להועיל לא רק לאוהבי הז'אנר אלא לתת פתיח למחשבה חופשית ובונה עבור כל בן אנוש.

הסיפורים שבחרו המתרגמים והעורכים לא מתמקדים בטכנולוגיה כמטרה אלא ככלי שמציב מראה. לא מדובר במדע בדיוני סוחף של חלליות ורובוטים עם רגשות אלא בטקסטים שחושפים את הקרעים של האדם, את הפחדים, את הבדידות, את הפער בין ידע לכוח, בין זיכרון לזהות. אפילו הסיפורים שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה לא מרגישים מיושנים אלא מדויקים מדי, כאילו נכתבו אתמול.

קחו למשל את הסיפור "הכוכב" של ה"ג וולס. זו לא נבואה אסטרונומית אלא סיפור על קטסטרופה עולמית שמסופר דרך עיניים אנושיות קטנות. התחושה היא של עולם שמתעקש לא להבין את סימני האזהרה כי הוא עסוק בעצמו. זה לא משנה אם מדובר במדען או באזרח רגיל, הסיפור מציע מבט צלול על הנטייה האנושית להכחיש את מה שמאיים לשנות הכול.

בצד השני של הספקטרום עומד פיליפ ק. דיק, עם שני סיפורים ששואלים שאלות על תודעה וזיכרון, על האותנטיות של החיים עצמם. האם אני מי שאני בגלל מה שעברתי או בגלל מה שתוכנת בי לחשוב שעברתי. הרעיונות האלה מוכרים לכל מי שראה את "בלייד ראנר" או "זיכרון גורלי", אבל הקריאה בטקסטים עצמם מרסקת את הפילם הנואר ומחזירה את השאלות לרחוב. דיק לא מתעסק בעתיד, הוא חופר בעכשיו. בטשטוש הגבולות בין תודעה לבין מציאות, בין רצון חופשי לבין מניפולציה.

גם שאר הסיפורים, אם זה "האדם שהתפתח" של המילטון או "הזקיף" של קלארק, לא באמת עוסקים במה יקרה בעתיד אלא שואלים מה כבר קרה לנו. האנושות כפי שהיא עולה מהאנתולוגיה הזו היא לא גיבורה ולא רעה, היא פשוט עייפה, אבודה, מרדדת את המוסר למדע ואת הרגש לטכנולוגיה. לפעמים זה כואב לקרוא, לפעמים זה יפה מדי בשביל להתנגד.

זאת לא אנתולוגיה שמתיימרת להקיף את כל המדע הבדיוני, אלא בחירה ממוקדת שמנסה לעמת אותנו עם רעיונות שהשארנו מאחור. היא לא נועדה להרשים או לרגש אלא להניח על השולחן כמה שאלות ישנות שהפכו פתאום לחדשות. מי אנחנו. מה אנחנו זוכרים. לאן הולך הגוף הזה שקוראים לו מין אנושי. והאם אפשר עדיין לבחור אחרת.

אנשי כוכבים / דייויד דובל וקלרק ויסלר
הוצאת פה
110 עמודים
תרגם: אמיר שרפמן
איירה: אוריין שביט

בשיטוטי ביריד ההוצאות העצמאיות בשבוע הספר נתקלתי בדוכן של הוצאת פה ומאוד אהבתי את העובדה שהם מנגישים מיתולוגיות וסיפורים של תרבויות עתיקות כגון הספר הזה שבידי כרגע.
כאדם סקרן, חקרן וכאחד שאוהב לדעת וללמוד על העולם בו אני חי ספרים כאלו זו מתנה עבורי.
כמה כיף היה עבורי לצלול לתוך הסיפורים העתיקים האלו שמלמדים כל כך הרבה על התרבות הזו שכמעט כלום לא נשאר ממנה מלבד סיפורים יפים.
תמיד היה לי חיבור לתרבות האינדיאנית העתיקה ולא רק אליה, יש לי סקרנות בלתי נלאית לתרבויות שכבר לא קיימות כמעט. דרך נוספת ללמוד על העולם שלנו.

הספר "אנשי כוכבים" הוא אוסף סיפורים שנאספו מבני שבט הבלאקפוט בצפון אמריקה, שבט עתיק שעולמו התרבותי והאמוני נבנה סביב הטבע, בעלי חיים, כוחות שמימיים, מחזוריות החיים ומערכת של סמלים שהועברה מדור לדור בעל פה. הסיפורים האלה לא נכתבו מראש, אלא סופרו שוב ושוב, בדרך כלל סביב מדורה, כסוג של זיכרון חי ולא רק אגדות להנאה. הקריאה בהם מאפשרת מבט לתוך עולם שמבקש להבין את הקיום דרך קשרים ולא דרך שליטה: קשר בין אדם לבעל חיים, בין שמיים לאדמה, בין חיים למוות.

יש כאן סיפורים על אהבה, קנאה, הקרבה, ריפוי, ציד, חלומות, נבואות, אלים, שדים, זאבים, כוכבים, פחדים ואומץ. חלקם קצרים מאוד וחלקם נמשכים כמה עמודים. לפעמים לא ברור אם מדובר באגדה או בזיכרון קדום. כל סיפור נושא עמו גרעין של אמונה, תצפית או חכמה עתיקה.

מבין הסיפורים שבולטים במיוחד, אפשר להזכיר את "פני צלקת" שמגולל מסע של ילד דחוי שמחפש ריפוי ואישור מהעולם העליון, ובמהלך מסעו גם מביא לשבט את טקס ריקוד השמש. סיפור אחר הוא "שבעת הכוכבים" שמציג איך קבוצת אחים הופכת לקבוצת כוכבים בשמיים בעקבות רדיפה וטרגדיה. סיפורים כאלה מדגימים היטב את הדרך שבה המיתוס משרת גם הסבר אסטרונומי, גם מוסר השכל וגם עיבוד רגשי של אובדן.

האסופה מבוססת על עבודתם של קלרק ויסלר, אנתרופולוג אמריקאי מתחילת המאה העשרים, ודייויד דובל, בן שבט בלאקפוט, שהקליט את הסיפורים וסיפק את התיווך התרבותי האותנטי. זהו מקרה יחסית נדיר שבו סיפוריה של תרבות ילידית לא רק נאספים אלא גם נמסרים בקול אותנטי של בן התרבות עצמה. ההוצאה העברית, בתרגומו של אמיר שרפמן ובליווי האיורים העדינים של אוריין שביט, מצליחה לשמור על פשטות שמכבדת את הסגנון המקורי בלי להכביר פרשנות מודרנית.

לקרוא את הספר הזה זה כמו להאזין לרחש של אש במדבר. פשוט, עתיק, לא תמיד נגיש בקריאה ראשונה, אבל עם עומק שמתגלה לאורך זמן. אני שמח שהוצאה כמו "פה" בחרה להוציא אותו, ויותר מזה — שמצאתי אותו דווקא במקרה, בדוכן שקט בשוק הספרים. לפעמים הדברים הכי מעניינים מחכים לנו בפינות הלא מוארות.