מי שסוכתו נופלת / צבי בן מאיר
ספרית פועלים
233 עמודים

ספר ביכורים שלא מרגיש כמו ספר ביכורים, צבי בן מאיר לא רק כותב ספר בצורה מאוד בוגרת אלא גם מכניס אותנו לעולם מורכב מאוד, עולם שבו אנשים חיים במציאות שכולאת אותם, בסיטואציה בה החברה מצפה מהם למשהו אחד ומצד שני הם לא שם, לא בגופם ולא בנפשם. אפשר להתחיל מהשם החזק של הספר והמשמעות של סוכה והמשמעות של הנפילה שלה וכבר משם הספר הבנתי לאן הספר זורק אותי עוד לפני שקראתי את הכריכה האחורית. אבל זה לא רק השם או הנושא אלא איך, איך המחבר מכניס אותנו לעולם הציונות הדתית והמורכבות של להיות שונה, חריג.

הספר נפתח בגט, בפרידה, וזה כבר סימן ברור שהוא לא מתכוון לקחת אותנו לסיפור מתוק או לנרטיב שלפי הציפיות היה צריך להסתיים בבית מלא ילדים ובשולחן שבת. ביני ואסתר מתוארים לא כקריקטורות אלא כדמויות חיות, אמיתיות, מלאות רגש ותקווה. הקריאה מתקדמת הלוך ושוב, פעם לילדותו של ביני, פעם לשנות הישיבה, ופעם לחיי הנישואים. המעברים האלה לא קלים, אבל יש בהם אמת, כי כך זורמת תודעה של מי שנמצא במשבר זהות. זה ספר שמדבר בשפה רגשית מאוד, אבל לא נופל למלודרמה.

ביני, הדמות המרכזית, רוצה להיות מה שמצופה ממנו. הוא רוצה להקים משפחה, להיות תלמיד ישיבה טוב, בן למופת, אב מסור. הוא עושה כל מה שצריך כדי להתאים לתבנית, אלא שהגוף והלב שלו לא משתפים פעולה. אסתר, אשתו, מוצגת לא כמשהו חד ממדי אלא כאישה אוהבת, נאמנה, משתדלת, ואפילו מבינה חלקית את מה שעובר עליו. ועדיין, ככל שהעלילה מתקדמת מבינים שאין כאן אפשרות לתחזק אהבה זוגית כשיסוד הרצון והמשיכה לא נמצא.

הכוח של הספר טמון בכנות שלו. בן מאיר לא נבהל מהמילים, לא עוטף את המציאות בסוכר, אלא מציג את המתח בין הרצוי למצוי, בין עולם של אמונה וציפיות לבין המציאות של תשוקה וזהות. הדימוי של הסוכה, אותה דירה ארעית, הופך כאן לסמל עוצמתי: החיים שנבנים על יסודות לא יציבים, על תקווה שהכול יחזיק מעמד למרות שהקירות רועדים. זה ספר על נפילה, אבל גם על יושר פנימי, על ההבנה שבסוף אי אפשר לשקר את עצמך.

אני מצאתי את עצמי קורא וחוזר לשאלה אחת, מהו הדבר שאי אפשר לוותר עליו בזוגיות. הספר מראה שגם כשיש אהבה, גם כשיש תקשורת טובה ואכפתיות, אם אין תשוקה, אם אין הכרה מלאה במי שאתה, הכול מתערער. הרגעים שבהם ביני מתאר את חוויותיו, את החרדה סביב המיניות שלו, את הניסיונות להפוך את אשתו למשימה ולא לאישה נחשקת, הם הרגעים שהכי נגעו בי. אי אפשר שלא לחשוב על זוגות אחרים, על משפחות אחרות, על האופן שבו בחברה הדתית וגם בחברה בכלל עדיין יש אנשים שמנסים לחיות חיים שלמים עם חלקים שלמים מעצמם נעולים במגירות.

לצד זה, הספר גם מתאר את הדת עצמה, לא רק את המשפחה. בן מאיר כותב מתוך היכרות פנימית מאוד, הוא יודע איך נשמעת ישיבה, איך נראים חלומות של עלייה רוחנית ואיך נשמעת תחושת כישלון כשהיא מתנפצת. זה ספר שלא חוסך ביקורת על החברה הדתית לאומית, אבל עושה זאת לא בצעקה אלא בלשון של עדות אישית, מה שהופך אותו חזק פי כמה.

בסיום הקריאה נשארתי עם תחושת עצב, אבל גם עם הערכה. עצב על הדמויות, על מה שהן איבדו, על האהבה שלא יכלה לשרוד. הערכה למחבר שהעז לכתוב ספר ביכורים שנוגע בנושאים כל כך רגישים וכואבים, ושבחר לעשות זאת בלי להתחמק ובלי לרכך. מי שסוכתו נופלת הוא ספר על חיים שלא מצליחים להחזיק מעמד תחת הנורמות, אבל גם ספר שמבקש להגיד את האמת במלואה, גם אם המחיר כבד.

מאובנים מתעוררים לחיים / שחר דואק
כנרת זמורה
239 עמודים

לא זוכר מתי הייתי בטיפול בעשור האחרון, באמת שלא זוכר ונראה שהספר המיוחד הזה גרם לי לחשוב שוב על החשיבות והמשמעות של לפתוח את מגירות הנפש שלך על כורסא של מישהו אחר.
והספר הזה באמת מיוחד, קל להתחבר אליו, הוא לא מושלם אבל הוא כתוב באופן הזה שהוא נוגע לך ונוגע בך.
באופן אישי אני מגיע אל מקורות הנפש שלי בדרכים אחרות אבל שחר דואק מייצרת אצל הקורא את התחושה הזו של התהליך הטיפולי.

העלילה מלווה את שחר, גיבורה צעירה ולומדת פסיכולוגיה, שנמצאת בעצמה בטיפול. לאורך הספר אנחנו עוקבים אחריה דרך פגישות עם תמי המטפלת, דרך משברים זוגיים, פרידה, אהבה חדשה, ועד לרגעי שיא של חניכה מקצועית ולידה. רוב מה שקורה נחווה מתוך הספה הטיפולית ומתוך מחשבות פנימיות, כך שהדרמות הגדולות מסופרות לא רק כאירועים חיצוניים אלא בעיקר כהתרחשות נפשית.

מה שמרתק כאן הוא האיפול. הספר נע בין ממואר לרומן, בין גילוי לחשיפה חלקית, והוא יוצר חוויה של סיפור בתוך סיפור. אנחנו לא תמיד יודעים מה נאמר ומה נחשף ומה נשאר מאובטח בפנים, וזה בדיוק מה שמחזיק את המתח הספרותי. כמו בחדר הטיפול, גם כאן מונחים על השולחן חוויות, מילים, מחשבות, אך חלקן נשארות מחוץ למסגרת.

הקריאה הרגישה את זה היטב, לא פעם מצאתי את עצמי נע בין הזדהות לסקרנות, בין תחושת קרבה לבין ריחוק שמבקש לפענח את מה שאי אפשר לומר ישירות. השפה של דואק אמנם אינטנסיבית, לפעמים מאתגרת, אבל היא מצליחה לדמות את הזרם החי של תודעה בטיפול.

והכריכה מוסיפה עוד רובד: דב כבד באמצע חדר. דימוי כמעט אבסורדי, אבל בעצם הוא לוכד את מהות הספר. יש משהו כבד, דומם, נוכח כל הזמן בחדר הפנימי, ואתה לומד להסתובב סביבו, להתרגל לנוכחותו, לפעמים אפילו לדבר איתו. ככה מרגיש המסע הזה, תהליך שבו מה שהיה מאובן, כבד ובלתי ניתן להזזה, מתחיל לנשום.

בסוף הספר נשארתי עם תחושה של חניכה. לא רק חניכה מקצועית של מי שהולכת והופכת לפסיכולוגית בעצמה, אלא גם חניכה אנושית של אישה שחיה, נפרדת, מתאהבת, יולדת, ובעיקר לומדת להקשיב לקול הפנימי שלה. וזה לא מסע פשוט.

אני לא חושב שזה ספר לכל אחד, אבל מי שמוכן לצלול לנפש חשופה, למצוא בה גם יופי וגם סדקים, ימצא כאן ספרות שונה ואמיצה.

במקום להתפכח
הוצאת פטל
132 עמודים

ה7.10 זעזע את כולנו, אין אחד כאן שלא יצא מהאירוע הזה אדם אחר, אין אחד כזה, בטח לא מישהו שאני מכיר. כולנו השתנינו, עברנו תהליך פנימי עמוק, פנימי ומחשבתי, כזה שגורם לנו לחשוב על האמונות שלנו, על התפיסות שלנו, על החברה שלנו. תמיד שואלים אותי "איך אתה לא ימני אחרי דבר כזה?" "איך אתה עוד מאמין להם?" כאילו הכל כאן דיכוטומי, שחור ולבן ללא אפורים. החיים לא נמצאים רק בקצוות, יש הרבה שטחים אפורים שרובנו נעים בהם, מחפשים תקווה, מחפשים אור, מאמינים שיש סיכוי ומאמינים שאפשר.

האסופה הזו חשובה דווקא כי היא נותנת קול לאלו שמאז היום הטראומטי טיפה נדחקו הצידה וזה קול חשוב ביותר. אלו אנשים שמסרבים לוותר על החזון, גם כשהוא מרוסק, ומעדיפים להישאר באזורי הספק ולא להסתתר מאחורי סיסמאות פשוטות.

בין המשתתפים ניתן למצוא שמות מוכרים כמו שהם סמיט, טל ניצן, רחמה ווייס, מגי אוצרי, עמוס נוי, יורם קופרמינץ ואחרים. לצד כותבים ותיקים יש כאן גם קולות פחות מוכרים, מה שמעניק לאסופה תחושה של ריבוי נקודות מבט אישיות ואמיצות. כל אחד מהם כותב ממקום פרטי, אך כולם נוגעים בשאלות משותפות: מה קרה לחזון הפיוס שלנו, והאם עדיין אפשר להאמין בו.

נכון, אין כאן ייצוג של כותבים פלסטינים, וזו החמצה שניכרת. ובכל זאת, העובדה שקבוצה של כותבות וכותבים יהודים, חלקם מהשורה הראשונה של הספרות המקומית, בוחרת דווקא עכשיו להרים קול שלא מתיישר עם התכתיבים של נוקשות ונקמה, היא משמעותית בפני עצמה. זהו אקט של אמונה עיקשת בכך שהמרחב האפור עדיין קיים, ושאפשר להמשיך לחשוב דרכו על העתיד.

קריאת הספר לא מציעה פתרונות ולא מבטיחה נחמה. היא מציעה עדות אחרת: שגם בעומק המשבר, בתוך ימים של פחד וברזל, עדיין יש מי שבוחרים לא להתפכח. לא להיכנע לציניות, לא למחוק את האפשרות של תקווה. זו בחירה שקטה אבל עיקשת, והיא מזכירה לנו שגם בתקופות האפלות ביותר יש מקום לשאלות, למחשבות, ואולי גם לפתח צר מהן אפשר להציץ החוצה.

וידויים של מבקר ספרות / ג'ורג' אורוול
נהר ספרים
78 עמודים
תרגום: סמדר גונן

הספר הראשון של אורוול שיצא לי לקרוא היה דפוק וזרוק בפריז ובלונדון ואחרי זה קראתי כמעט כל מה שכתב. הוא אחד הסופרים האהובים עלי בין השאר כי הוא ידע להעביר ביקורת חדה ולא דידקטית מדי על נושאים שונים וחברתיים. הוא גם היה מסאי מעולה וזה ניכר בקובץ הנהדר הזה. מאז שהתחלתי לכתוב על ספרים אני תמיד תוהה לגבי תפקידי והמשמעות של מה שאני עושה מעבר להנאת הקריאה. עד כמה אני משפיע, עד כמה הביקורת שלי כנה ועוד המון שאלות נוספות. נראה שהספר הזה נועד לאנשים כמוני, אבל לא רק.

בקובץ הזה נאספו חמש מסות קצרות של אורוול, כל אחת מהן נוגעת מזווית אחרת בשאלה מה מקומה של הספרות בעולם. יש כאן שילוב אופייני לו של שנינות, יושר אינטלקטואלי וחוסר סבלנות לכל מה שמרגיש מזויף. אורוול כותב לא כמי שרוצה להרשים, אלא כמי שמבקש לומר את האמת שלו, גם כשהיא חדה או לא נעימה.

במסה "זיכרונות מחנות ספרים" הוא מתאר את התקופה שבה עבד בחנות ספרים יד שנייה בלונדון. זו כתיבה שמצליחה להחיות רגעים יומיומיים קטנים, עם כל הטיפוסים המוזרים שבאים לחנות, לצד מחשבות על צריכת ספרים, על טעמי הקוראים ועל איך מתייחסים לספרים כאל מוצרים לכל דבר. החן של אורוול כאן הוא בפשטות ובכנות, בלי לייפות.

ב"ספרים טובים גרועים" הוא מנסה להבין למה יש ספרים שהם לא יצירות מופת ובכל זאת נקראים שוב ושוב. הוא מבחין בין ספרי בידור פשוטים שעובדים כי הם כתובים טוב, לבין ספרים שמצד אחד גסים וחסרי עידון אבל יש בהם משהו אותנטי וחי. הדוגמאות שלו, כמו אוהל הדוד תום, גורמות לחשוב על מה הופך ספר לחיוני גם כשהוא לא עומד בקריטריונים של טעם ספרותי מעודן.

עוד מסה חביבה היא "ספרים לעומת סיגריות", שבה הוא מוכיח באירוניה שהקריאה היא לא תחביב יקר כמו שנהוג לחשוב. זו דוגמה מצוינת ליכולת שלו לקחת אמירה שגורה, לפרק אותה במספרים ובדוגמאות, ולהחזיר אותה אלינו עם חיוך.

המסה שנתנה לקובץ את שמו, "וידויים של מבקר ספרות", נוגעת קרוב ללבי. אורוול מתאר כאן את חייו של מי שכותב על ספרים, את השגרה, את העייפות, את ההכרח לכתוב גם על ספרים שאין להם השפעה עליו. הוא מציף את השאלה מה בכלל אפשר להגיד על ספר מעבר ל"טוב" או "רע", ואיך המבקר אמור לנסח משהו כן ומדויק כשהשפה כל כך מוגבלת. זו מסה שמרגישה רלוונטית לכל מי שכותב על ספרים גם היום.

המסה האחרונה, "סופרים ולויתן", נוגעת בשאלת הפוליטיקה בכתיבה. אורוול, שהיה אחד הכותבים הכי פוליטיים של המאה העשרים, מתמודד כאן עם המתח בין כתיבה ספרותית לבין אידיאולוגיה, ומראה עד כמה קשה לברוח מהפוליטי גם כשנדמה שאנחנו רוצים להתרחק ממנו.

הקריאה בקובץ הזה היא חוויה אינטימית. הוא לא גדול בהיקפו, אבל בכל מסה יש רעיונות שנשארים איתך גם אחרי הסגירה. אורוול מצליח לכתוב על ספרות לא מתוך ניתוק אלא מתוך תחושת דחיפות אמיתית, מתוך הבנה שהכתיבה והקריאה הן חלק מהחיים עצמם.

אני חושב שזה ספר שמדבר גם למבקרים וגם לקוראים רגילים. מי שאוהב את אורוול ימצא כאן עוד צד שלו, ומי שמתעניין בספרות יגלה דרך חדה, כנה ולעיתים מצחיקה לחשוב על קריאה ועל כתיבה.

גירוש שדים / הדס שלו
הוצאת תשע נשמות
140 עמודים

תהיתי איך לגשת לסקירה הזו, זו נובלה מאוד מהודקת ואינטימית שעוסקת במשבר בזוגיות וחיפוש עצמי אינטימי והתמודדות עם הכותבת לגבי זהותה ובחירותיה בחיים.
זה גם ספר מאוד נשי ומאוד להטבי אבל לפני הכל הוא ספר על התמודדות אנושית וככה ניגשתי אליו, מהמקום הזה, של היותי בן אדם שעבר משבר זוגי בעצמו ומוצא נקודות השקה וכך התחברתי לספר.

כבר מן הפסקאות הראשונות אפשר לחוש עד כמה הספר הזה נכתב מקרביים. אין כאן עלילה סוחפת במובן הקלאסי, אלא רצף של רגעים, שיחות, התבוננויות פנימיות והיתקלויות עם דמויות אחרות, שכולן מציבות מראה לגיבורה. היא פוגשת נשים שונות שנכנסות לחייה, חלקן אהבות פוטנציאליות, אחרות מייצגות דיאלוג טיפולי או חברי, וכולן יחד מחזירות אותה לשאלות שהדחיקה שנים. כל דמות כזו הופכת להיות מעין שליח שמגרה אותה לגעת בשדים שלה, בחרדות, בכמיהה להיות נאהבת, בפחד לאבד את מה שכבר בנתה.

כגבר סטרייט שקורא ספר כל כך נשי וכל כך לסבי, מצאתי את עצמי בהתחלה שואל אם אצליח להיכנס לעולם הזה באמת. אבל מהר מאוד הבנתי שהשאלות שעומדות במרכז הסיפור הן אוניברסליות: מה קורה לזוגיות אחרי שנים של חיים משותפים, איך מאזנים בין זוגיות לאימהות, ואיך מתמודדים עם הכמיהות שלא נעלמות גם כשהשגרה תובעת את שלה. אלו שאלות שפגשתי בחיי האישיים, ודווקא משום כך הרגשתי שהספר מצליח לדבר אלי, גם אם אני לא חלק מהקהילה שהוא מציב במרכז.

הכתיבה של הדס שלו פיוטית, לעיתים עשירה בדימויים ובתחביר לא שגרתי, ובכל זאת יש בה פשטות שנוגעת. היא לא מנסה להרשים אלא לחשוף, לא מתבצרת בעלילה מהודקת מדי אלא נותנת מקום לפיסות מחשבה, להתבוננות בגוף ובנפש, לרגעים קטנים של תשוקה או של בדידות. הקריאה לעיתים מאתגרת כי היא אינה ליניארית, המעברים חדים והתחושה היא של חיתוכים חדים בזיכרון. אבל דווקא המבנה הזה תורם לתחושת האותנטיות, כאילו אנחנו נכנסים ליומנה הפנימי של דמות שלא מסוגלת לסדר לעצמה את החיים אבל חייבת לתת להם קול.

מה שמרתק בעיני הוא השילוב בין אינטימיות נשית מאוד לבין נגיעה במקומות שכל קורא יכול להתחבר אליהם. המשבר הזוגי הוא לא רק לסבי, הוא אנושי. הפחד לאבד את מה שיצרת, הרצון לשמור על הילדים ובו בזמן להרגיש חיה ונחשקת, ההתמודדות עם פיתוי והאפשרות להתחיל מחדש אלה חומרים אוניברסליים. האומץ של שלו הוא לשים את כל זה בתוך זוגיות לסבית ולא להציג אותה כמודל סטרילי או אידיאלי אלא כקשר מורכב, מלא אהבה וגם מלא סדקים.

בסיום הקריאה נשארתי עם תחושה של חשיפה אמיצה. זה לא ספר שנועד לבדר, אלא ספר שנועד להעמיק במקומות שאנחנו נוטים לברוח מהם. הוא מזכיר שזוגיות היא מרחב פגיע ושגם הזהויות הבטוחות ביותר שלנו עלולות להתערער כשנכנסים סדקים פנימיים. במובן הזה גירוש שדים מצליח להיות גם יצירה נשית ולהטבית חשובה וגם יצירה אנושית רחבה, נובלה מהודקת שנותנת מקום לפגיעות ולכאב בלי לוותר על יופי ספרותי.

כקורא אני מעריך ספרות שלא מתיימרת לפתור אלא להעמיד שאלה. גירוש שדים עושה בדיוק את זה, ובכך הוא מעניק חוויה ספרותית עזה ואינטימית שמלווה גם אחרי הסיום.

ג'ק ריצ'ר: הסוד / לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד
כנרת זמורה
269 עמודים
מאנגלית: שאול לוין

אפשר לומר שזה הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר שיוצא לי לקרוא.
אני ראיתי את הסרטים שיצאו ולא משקפים לטעמי את סגנון הכתיבה ומכיר אנשים שמכורים לסדרה וקראו הכל ויכול להבין למה אנשים אוהבים את הספרים האלו, יש בהם משהו ממכר וכיפי, אסקפיסטי, מותח והרבה אקשן.
אז בסך הכל זה עובד.

הקריאה כאן מהירה מאוד. פרקים קצרים, קצב ישיר, מעט תיאורים והרבה דיאלוגים. לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להישאב פנימה. כבר מהעמודים הראשונים נכנסים לעלילה שמתחילה בפרטים קטנים ונמשכת להתפשט לכיוונים רחבים יותר.

בעלילה אנחנו פוגשים את ריצ'ר כשמתחוללת סדרת רציחות של אזרחים בעלי מעמד בארצות הברית. הוא נקרא להצטרף לצוות חקירה מיוחד ומגלה שהקשרים בין המקרים מורכבים בהרבה ממה שנראה בתחילה. מה שנראה כמו תיק פלילי פשוט מתרחב לאיום רחב היקף, כזה שמערב סודות ממשלתיים, מניפולציות ודם שנשפך בדרך. ריצ'ר, בדרכו הרגילה, מנווט בין רמזים קטנים, מפענח את הדינמיקה בין האנשים המעורבים, ובסוף נכנס לעימות הישיר שמספק את הקתרזיס שכל קורא מצפה לו.

זה לא ספר שמתעכב על עומק פסיכולוגי או על מורכבות ספרותית, אלא כזה שיודע בדיוק מה הקוראים שלו רוצים לקבל ומספק את זה בלי להסתבך.

הדמות של ג'ק ריצ'ר בנויה סביב פנטזיה של כוח. גבר גדול ממדים, חכם, עם חוש צדק פנימי, שנכנס לסיטואציה, מזהה את הבעיה ומפרק אותה בדרך כלל תוך שימוש בשילוב של אינטואיציה וכוח פיזי. יש בזה משהו מאוד נוסחתי, אבל גם מאוד יעיל. הקורא מקבל חוויה של מתח בלי הפתעות גדולות מדי ובלי דרמות מיותרות.

אני לא יכול לומר שמצאתי כאן ספר מופת. לא מצאתי כתיבה שתגרום לי לעצור ולחשוב, או מורכבות שתגרום לי להרגיש שהספר הזה לוקח אותי למקום חדש. זה ספר שמיועד לספק מתח ואקשן, והוא בהחלט עושה את זה. במובן הזה, הוא עומד במטרה שלו. אני מבין למה הקוראים שמתמכרים לסדרה מחפשים עוד ועוד מהחומרים האלו, כי זו נוסחה שעובדת.

מצד שני, בעיני זו נוסחה שחוזרת על עצמה מהר מאוד. אחרי כמה עשרות עמודים כבר אפשר לנחש לאן זה הולך. יש רגעים שבהם זה מרגיש שטוח, כאילו כל הדמויות המשניות נבנו מאותו תבנית. אין פה הפתעות גדולות ולא ניסיון לשבור את החוקים של הז'אנר.

אני מניח שלא אמהר לרוץ לקרוא את כל הסדרה, אבל אני גם לא מתחרט על הקריאה. זה ספר שעבר לי חלק, מילא כמה ערבים בצורה מותחת ומהנה, וזה לפעמים כל מה שצריך. בעיני זו דוגמה לספר נוסחתי שעובד, אבל בסוף זה גם עניין של טעם. מי שמחפש עומק ספרותי לא ימצא אותו כאן, אבל מי שרוצה כמה שעות של אסקפיזם ימצא כאן בדיוק את מה שהוא מחפש.

כאב ראש / רפי מלניק
הוצאת שוקן
175 עמודים

הכריכה המינימליסטית של הספר הזה מראה לנו נקר סורי, דימוי שמתאר באופן מסוים למה שעובר על הדמות הראשית בספר שמשולה לעץ שהנקר עובד עליו. אבל אם אנחנו מתרחקים מהדימוי ונכנסים לעומק אנחנו מגלים שהכאב ראש הוא פתח למשהו שאנשים רבים מתמודדים איתו וזו הדחקה, הדחקה של כאב של התמודדות ובסוף הכל צף. ורפי מלניק בכתיבה מעניינת למדי מביא לנו סיפור כזה שיש לו כח רב.

קראתי את הספר מתוך סקרנות, איך בכלל אפשר להפוך כאב ראש כרוני לחומר ספרותי. כבר בהתחלה היה ברור לי שמדובר ביותר מאשר סיפור על אדם שלא מצליח להיפטר ממחלה מתמשכת. הכאב הפיזי הוא רק השכבה החיצונית, מאחוריה מסתתר מסע נפשי עמוק שמערב טראומה, מלחמה, זיכרונות משפחתיים ובעיקר חוסר יכולת לדבר את הכאב. הגוף הופך לזירה שבה הנפש משמיעה את מה שלא הצליחה לומר שנים.

גיבור הספר, בן, נע בין רופאים, טיפולים, תרופות ופתרונות חצי ניסיוניים. כלום לא עובד באמת. דווקא ברגע של ייאוש הוא פונה לטיפול פסיכולוגי ושם מתרחש השבר האמיתי. הפגישות עם המטפלת יהודית יוצרות מסגרת שקטה, לכאורה פשוטה, אבל הן משמשות גם כמפתח אל העבר. בן נזרק שוב ושוב אל חוויות ילדותו בקיבוץ, אל העלייה לארץ, אל קרבות מלחמת יום כיפור, אל המשמעות של להיות לוחם שחוזר עם חוויות שאי אפשר להניח מאחור. דרך הדיאלוגים איתה, הכאב הפיזי מתפענח כסימן לפצע עמוק הרבה יותר.

אני מודה שהקריאה טלטלה אותי לפרקים. לא בגלל דרמות רועמות אלא דווקא בגלל האופן המאופק שבו מלניק מצליח להחזיק את המתח. הוא לא כותב כתיבה צעקנית אלא נותן לדמות להיחשף מעט מעט. כל פרק הוא פלח נוסף מהעבר שמצטרף לתמונה רחבה יותר. החיבור בין הסיפור האישי להיסטוריה הישראלית נעשה בלי מאמץ נראה לעין, לפעמים זה כואב ולפעמים זה כמעט מתבקש. יש תחושה שהחיים הפרטיים של בן לא נפרדים מההיסטוריה הקולקטיבית, אלא נשזרים בה עד שלא ברור מה מוליד מה.

כמובן שהיו מקומות שבהם הייתי רוצה יותר עוצמה רגשית. לעיתים נדמה שהספר בוחר להישאר בשליטה ולא לאבד אחיזה, כאילו גם הכתיבה עצמה מהססת לגעת בטראומה במלוא הכוח. ועדיין, דווקא האיפוק הזה מייצר תחושה אמינה. כמו אדם שמספר סיפור אישי כואב בלי להתפרק, אבל כל מי שמקשיב מבין היטב עד כמה הכל רועד מתחת לפני השטח.

מה שבלט לי במיוחד הוא שהספר לא רק מספר סיפור של אדם אחד אלא פותח דיון רחב על הקשר בין הגוף לנפש. כמה מאיתנו נושאים כאבים פיזיים שהם בעצם סימפטום לעומסים רגשיים, טראומות מודחקות או חרדות שלא קיבלו מילים. בן הוא דמות קונקרטית אבל הוא גם מראה לקורא, להזכיר שהדחקה אינה נעלמת אלא מחפשת דרכים אחרות לצאת.

בסיום הרגשתי שקראתי רומן פסיכולוגי שכתוב מתוך רצון אמיתי להאיר את הקושי ולא רק לספר על עוד חוויית מלחמה או עוד ביוגרפיה פרטית. מלניק הצליח להמחיש מהי פוסט טראומה בלי להשתמש במילים הגדולות, אלא דרך כאב ראש מציק שמסרב לעזוב. וזה אולי הכוח של הספר, להפוך משהו יומיומי ומעיק למפתח להבנה של עולמות שלמים של כאב אנושי.

הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית / שלום בוגוסלבסקי
הוצאת זרש
430 עמודים

חצי ממני הוא מזרח אירופאי, אני גדלתי וחונכתי בילדותי במשפחתי הבולגרית ואפשר לומר שבמידה רבה אני צאצא ליהודים ממזרח אירופה, גדלתי על האוכל, על לדינו, על שירים וסיפורים, על מכבי יפו בכדורגל ובית חם ומחבק.
עצם זה שאני חצי מזרח אירופאי במוצאי סקרן אותי עוד יותר לקרוא את הספר הזה.
מעבר לשם הארוך ביותר של ספר שיכול להיות מדובר בטקסט מהמעניינים שקראתי בשנים האחרונות.

הספר של שלום בוגוסלבסקי אינו ספר היסטוריה קלאסי, הוא גם לא רומן במובן הרגיל. זהו ניסיון לספר מחדש את הסיפור של יהדות מזרח אירופה, לא דרך מסמכים רשמיים או נתונים יבשים אלא דרך עיניים של מי שמבקש להבין את הרוח. קריאה בו הרגישה לי כמו לשבת עם מישהו שיודע המון, אבל במקום להרצות לך הוא מספר לך אגדה. הוא שוזר עובדות, אנקדוטות ומיתוסים, ומצליח להוליך אותך בשבילי ההיסטוריה כך שאתה לא שוכח שאתה קורא על חיים אמיתיים, אבל בו בזמן אתה נסחף למשהו שגדול מהחיים.

מה שתפס אותי כבר מהעמודים הראשונים זו התחושה של עולם אבוד. אנחנו יודעים שיהדות מזרח אירופה נמחצה במלחמת העולם השנייה, אבל כאן הסיפור מתחיל הרבה קודם, בתקופות שבהן התרבות היהודית פרחה בתוך עולם נוצרי עוין, ובכל זאת הצליחה לייצר עושר אדיר של רעיונות, ספרות, פילוסופיה, שירה, מוסר וקהילה. בוגוסלבסקי מזכיר לך שזו לא רק היסטוריה של קהילות שנהרסו, אלא סיפור על איך נבנתה תרבות אדירה בתוך מציאות יומיומית קשה.

בקריאה חוויתי המון רגעים של קרבה. היו תיאורים של עיירות קטנות, של שווקים ושל מנהגים שהרגשתי שאני מכיר מהסיפורים שסיפרה לי סבתי. זה לא משנה אם זה קרה בפולין, בליטא או בבולגריה, התחושה היא שאתה פוגש שוב את ההווי היהודי שהתקיים פעם והיה הרבה יותר מגוון ממה שאנחנו נוטים לחשוב. בעיני, זה הכוח של הספר, היכולת לקחת היסטוריה מורכבת ולעשות ממנה סיפור חי שמדבר אל הלב.

מצד שני, יש גם רגעים שבהם הרגשתי שהנרטיב נע בין היסטורי ובין ספרותי בלי תמיד לשמור על איזון. לפעמים קשה לדעת איפה נגמר המחקר ואיפה מתחילה האגדה. יכול להיות שזה חלק מהיופי של הספר, אבל לקורא שרוצה סדר כרונולוגי מדויק זה יכול להיות מבלבל. אני דווקא אהבתי את זה. הרגשתי שזה נאמן לאופי של התרבות שעליה מדובר, תרבות שידעה לטשטש גבולות בין מציאות לבין אמונה, בין זיכרון לבין דמיון.

ההוצאה עצמה, זרש, בחרה להעניק לספר עיצוב שממחיש את החזון הזה. הכריכה עם הדמות הקטנה המובילה פיל שעל גבו עיר שלמה היא לא רק ציור יפה, היא גם הצהרה. יהדות מזרח אירופה לא הייתה קלה לנשיאה, היא הייתה מטען תרבותי כבד, אבל גם פלאי. וכשאתה מסתכל על התמונה הזאת תוך כדי קריאה, אתה מבין שהספר עצמו הוא ניסיון לשאת את העיר הזו הלאה, אל הקוראים של היום.

בוגוסלבסקי מצליח להחיות לא רק את ההיסטוריה אלא גם את האופן שבו יהודים חשבו על עצמם. הוא מזכיר את החלומות, את הפחדים, את המיתוסים שהחזיקו קהילות שלמות, וגם את הפער בין יהדות מזרח אירופה כפי שנראתה מבפנים לבין הדרך שבה היא נתפסה מבחוץ. יש בספר גם הומור, גם כאב וגם ניסיון כן להסביר איך נבנה עולם כזה ואיך נחרב.

בסופו של דבר הקריאה השאירה אותי עם תחושת החמצה גדולה ועם געגוע. החמצה על זה שתרבות כל כך עשירה לא שרדה, געגוע על זה שהיא לא חלק מחיי היום יום שלנו. אבל יחד עם זאת, הספר הזה גורם לך להרגיש שהיא בכל זאת חיה, שהיא עדיין מהדהדת בסיפורים, בשפה, בשירים ואפילו באוכל שאנחנו ממשיכים לבשל.

אני חושב שזה ספר חשוב לא רק למי שיש לו שורשים במזרח אירופה. זה ספר שמצליח להפוך היסטוריה יהודית למשהו אנושי, נוגע ללב, קרוב גם למי שבא ממקומות אחרים. ובשפה פשוטה ונגישה, הוא מצליח לעשות את מה שלא מעט ספרי היסטוריה כבדים לא עושים, לתת לך תחושה שאתה חלק מהסיפור.

דבש במלכודת / נועם יונגמן
הוצאת תשע נשמות
289 עמודים

זה לא הנסיון הראשון מן הסתם לקחת ספרות נואר ולמקם אותה בישראל, וזה בסדר גמור כי ספרות נואר יכולה לעבוד כמעט בכל מקום אם היא עונה על מה שהז’אנר הזה רוצה לשדר לקורא. הפעם הסיפור ממוקם בירושלים ונועם יונגמן רוקח סיפור פשע מקומי עם ניחוח של נואר משנות החמישים.

הכריכה כבר מכניסה אותנו למוד הנכון, צלליות של אישה עם מספריים וגבר עם אקדח מכוון. לא צריך הרבה מעבר לכך כדי לדעת לאן זה הולך, הדמות הנשית היא הספרית דבש, אישה שבעלה מתעלל בה ושקועה במערכת יחסים אלימה ומסוכנת. מולו נרקם הקשר הסודי בינה לבין דייב, שולייתו של פרופסור מבצלאל שנשבה בקסמיה. הסיפור מגלגל אותנו אל תוך עולמם של חירם, הפסל הגדול והמרצה המוערך, אל עסקי זיוף אמנות, אל פשיעה קטנה ובינונית, ואל חקירת משטרה שנעה בין סצנות מתח צפויות לבין הפתעות דרמטיות.

מבחינת עלילה הספר בהחלט עומד בציפיות, אבל הציפיות לא גבוהות מדי. ספרות נואר מראש בנויה על קלישאות שמזינות זו את זו, מהפאם פאטאל ועד הבלש העייף, מהעבריין החובב אלימות ועד החקירה המתפתלת שמובילה למבוי סתום או לסוף מפתיע. במובן הזה יונגמן יודע מה הוא עושה. הוא מחזיר אותנו למקורות הז’אנר, שומר על כללי המשחק, לא מנסה לחדש יותר מדי אלא בעיקר להעניק חוויית קריאה זורמת ועמוסת תפניות.

השאלה המעניינת יותר היא עד כמה הנסיון למקם את העלילה בירושלים יוצר משהו שונה, משהו שקשור למקום הזה דווקא. כאן לדעתי הספר לא באמת מצליח לחרוג מהתבנית. אפשר היה להחליף את ירושלים בעיר אחרת, ולא הרבה היה משתנה. אמנם יש אזכורים של פרופסורים, של סמטאות, של אווירה ירושלמית, אבל הם נשארים ברובם תפאורה. זה לא נואר שצומח מתוך הקרקע המקומית אלא נואר שהושתל בה.

ובכל זאת, אם ניגשים אל הספר כמו שראוי לגשת אל ספרות נואר, כאסקפיזם מסוגנן של פשע, תככים, תשוקה וסכנה, הוא מספק את הסחורה. זה לא ספר שנועד לערער תפיסות עולם או להעניק עומק פסיכולוגי נדיר, אלא רומן מתח מהנה שמחזיק את הקורא דרוך עד לסוף. הקלישאות כאן הן לא כשל אלא חלק מהז’אנר, והבחירה בירושלים היא אולי לא מהפכה ספרותית, אבל היא כן מספקת תיבול מעניין.

מי שמחפש נואר ישראלי שישבור את החוקים ויציע אמירה רחבה יותר על החברה המקומית אולי יתאכזב. מי שמבקש כמה שעות של פשע מסוגנן עם אווירה של פילם נואר קלאסי, ימצא כאן בדיוק את מה שהוא רוצה. דבש במלכודת הוא לא יותר ממה שהוא מתיימר להיות, וזה אולי סוד כוחו: רומן פשע קצבי, אפל במידה, שנקרא בנשימה אחת ומשאיר אחריו טעם של משחק בז’אנר ותו לא.

קורליין / ניל גיימן

הוצאת הכורסא

124 עמודים

מאנגלית: הילית חמו מאיר

קורליין הוא יצירה אפלה ומרתקת של ניל גיימן, מצד אחד תהיתי לעצמי למי היא מיועדת?

האם לבני נוער? האם למבוגרים? אולי על התפר הזה בין לבין.

אבל זו יצירה מרתקת בעיני שמעוררת מחשבות וגורמת לי להבין כמה יצירתי ומבריק ככותב הוא ניל גיימן.

הספר נפתח כביכול בפשטות, ילדה משועממת בחופש הגדול, הורים עסוקים, בית חדש וריק שצריך למלא בו חיים. אבל מהר מאוד אנחנו מגלים שהשגרה הזו אינה אלא שער לעולם אחר, מקום שבו הקווים בין מציאות לדמיון מטשטשים והופכים לסיוט. יש משהו כמעט אגדי בכתיבה, סגנון לקוני שמרגיש כאילו גיימן בונה סיפור עם חוקים של אגדות, משפטים קצרים וישירים, בלי התעכבויות. במבט ראשון אפשר לחשוב שזה חסר עומק, אך בקריאה אחרת זהו בדיוק המנגנון שמצליח ליצור תחושה של ניכור ושל חלום רע, עולם שבו הדברים פשוט קורים בלי שניתן להסביר אותם עד הסוף.

הדמות של קורליין עצמה לא מנסה להיות חביבה מדי, היא לא הילדה המתוקה שתמיד נאבקת באומץ אלא דמות אנושית, אפאטית לפרקים, לפעמים אפילו לא חכמה במיוחד. דווקא זה מעניין בעיני, משום שהבחירה בגיבורה כזו מאפשרת לקורא לראות איך גם מישהי רגילה לחלוטין יכולה להיגרר למצבים קיצוניים ולהתעמת עם פחדים קמאיים. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהכוח שלה אינו נובע מתבונה עליונה או מתושייה יוצאת דופן אלא מעצם ההחלטה שלא להיכנע לפיתוי ולא להתרפס מול עולם שנראה מפתה אך שקרי.

האלמנט המרכזי של עולם מקביל שבו להורים יש כפתורים במקום עיניים מצליח להדהד הרבה מעבר לסיפור עצמו. זהו דימוי חד, כמעט גופני, שמעורר סלידה מיידית. עיניים הן שער הנפש, והחלפתן בכפתורים היא סימן לאובדן אנושיות מוחלט. האיום שתופרים לקורליין כפתורים במקום עיניים חושף את המהות של האמא האחרת, דמות שמתחזה לאם מושלמת אבל מבקשת בעצם למחוק את העצמי של הילדה ולהפוך אותה לחלק מהעולם המת שלה. הסמליות כאן חזקה כל כך עד שהיא מחלחלת גם אחרי סיום הקריאה.

הכתיבה של גיימן מזכירה לעיתים שלד של אגדה או טיוטה של חלום, אבל דווקא בכך טמון כוחה. התחושה היא שהספר כולו יושב על התפר בין סיפור ילדים לבין נובלה אפלה למבוגרים. זה ספר שלא מחזיק את הקורא ביד, לא מסביר ולא מנתח את רגשותיה של הגיבורה אלא פשוט מגלגל אותו לתוך רצף אירועים שהופכים יותר ויותר קודרים. החוויה הזו יכולה להיות מתסכלת למי שמחפש עומק רגשי או פיתוח דמויות מפורט, אך היא יוצרת משהו אחר: תחושה של ריחוף, של חלום רע שבו ההיגיון לא תמיד מתקיים אבל הפחד אמיתי מאוד.

העולם המקביל של קורליין אינו רק מלכודת אלא גם משל. גיימן מזכיר לנו כמה מסוכן לרצות תמיד יותר, כמה קל להיכנע לפיתוי של עולם מושלם שבו הכל ניתן לנו בלי מאמץ. קורליין עצמה מבינה זאת כשהיא אומרת שלא באמת רוצה לקבל כל מה שהיא רוצה, מפני שבלי מאבק ובלי משמעות שום דבר אינו שווה. כאן טמון הלב של הספר, והמסר הזה מצליח לעבור אפילו יותר חזק מתוך הפשטות של הכתיבה.

המהדורה החדשה של הוצאת הכורסא מוסיפה ממד נוסף לקריאה. האיורים של אוריין שביט יוצרים חיבור ישיר בין הספר לבין הדימויים הוויזואליים מהסרט, אך גם עומדים בפני עצמם ומעניקים צבע ומתח נוסף. התרגום של הילית חמו מאיר קולח ונאמן לרוחו של גיימן, ומצליח לשמר את אותו טון אגדי לקוני שמייחד את הכתיבה.

קורליין הוא ספר קצר אך בלתי נשכח. הוא מותיר אחריו תחושה של חלום אפל שממשיך ללוות את הקורא הרבה אחרי סיום הדפים. זהו סיפור התבגרות, משל על פיתוי ועל בחירה, ובעיקר תזכורת לכוחו של הדמיון וליכולת של ספרות ילדים להיות מטרידה, מאתגרת ומחשבתית לא פחות מספרות למבוגרים.